פרשת מצורע - פה סח

פרשת השבוע רומזת מאוד למה שקורה בליל הסדר. "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב, וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים, וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה"[1]. אחד משלח ואחת שוחט. אומר רש"י, לפי שהנגעים באין על לשון הרע[2] שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. יש באדם כח של פטפטת, הוא רוצה לפטפט, לדבר, כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה[3]. וזה מביא את האדם להוציא רע, מצורע, מוציא מהפה שלו הרבה דברים רעים, מה זה בעצם נקרא? פה‑רע, פרעה.

רוצים ללמד את האדם לקח שלא יהיה לו פה רע אלא שיהיה לו פה‑סח, סח זה גימטריה חיים. שמהפה הזה יצא רק חיים לעולם על ידי תורה, תפילה, שלום בין איש לרעהו. הדיבור המועיל מביא חיים לעולם, הדיבור הרע מביא נגעים לעולם. אז כשאדם לא יודע מה הערך של הפה, מה הערך של הדיבור, כמו שאומרים, שבמצרים, מה היה בגלות בתוך מצרים? הדיבור. זה מה שיצא לחרות, פסח, "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה"[4], קיבלנו תורה, קיבלנו את היציאה מפרעה, מפה‑רע, לפה‑סח.

לקחת למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות, לרמוז לו – לא טוב עשית. מה המקור, מה השורש של העבירה? הגאווה, עץ ארז, חשבת שאתה כל יכול, אתה אדם חשוב, אתה אדם שיכול לדבר על דא ועל הא בלי גבול. לא למדת מהאזוב הקטן, מההכנעה. אתה נמצא בעולמו של הקב"ה, "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ"[5], אתה – כל הזמן תהיה נכנע, תזהר מה אתה מוציא מהפה, מה אתה מכניס לפה וכו'.

ואז מלמדים אותו, תדע לך, בעולם הזה יש לך גוף ויש לך נשמה. החיים של הנשמה זה הפה הסח, תורה. והגוף, כל קנייני הגוף, כמה שמעט – הכי טוב, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם[6], לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה[7], הכי טוב לשתוק. ולכן שתי ציפורים, אחת כנגד הנשמה אחת כנגד הגוף. אחת תשחט, זה שכנגד הגוף – אֵלֶם[8], לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, שידברו, שיגידו, לא מעניין אותי כלום. אבל כשזה נוגע לנשמה, כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין[9], כל הפטפוטים הם רעים חוץ מפטפוטי דאורייתא, אדרבא, "הַאֻמְנָם אֵלֶם? – צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן!"[10], אדם פותח את הפה ומדבר. אבל גם בעניין של לימוד התורה, הוא לוקח את הציפור שהוא רוצה לשלח אותה, לתת לה שחרור, לדבר, הוא טובל אותה קצת בדם השחוטה. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה[11], אפילו בתורה, אם את אותו התוכן יכול להגיד במילים קצרות – יותר עדיף, אל תוסיף סתם.

ומה שלקחו שני תולעת, אם תגיד עכשיו מה התועלת בתולעת? תראה את התולעת, אין לה עצמות, אין לה שיניים, אין לה כלום, והיא יכולה לחדור לעץ הכי קשה בכוח אדיר שיש לה. תולעת יעקב, אין כוחה אלא בפיה[12]. כך כל יהודי, אתה לא יכול לדעת מה קורה כשאתה פותח את הפה ולומד תורה לשמה, ומתפלל לפני השם, ואח"כ מדבר דברים לא מועילים, איך הם יכולים לחדור עמוק עמוק ולפגוע גם בדברים הכי קשים שבעולם.

מוות וחיים ביד הלשון. אם אדם אומר מילה וגורם זעזוע, יכול להחזיר את המילה ולהגיד מילה טובה, וזה – "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן"[13]. אותה הלשון שדיברה רע – יכולה להפוך לטוב. זה מה שמלמדים את האדם שקיבל צרעת, שיחזור ויראה וידבר בפה מה שצריך – ואז "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ"[14], וחוזר לטהרתו ואז מביא את הקרבנות האלה כדי לסכם את כל הענין הזה מה שעבר עליו.

זה מה שאומרים שהלשון היא בגלות, ובליל הסדר הוא יוצא לחרות. לכן מצווה לספר ביציאת מצריים כל אותו הלילה, אסור להפסיק. כל רגע שאתה מפסיק לספר ביציאת מצרים, אתה חס ושלום גורם לגלות. כל רגע שאתה מדבר, אז זה משובח. בתוך ההגדה יגיד רק מילים קצרות, והעיקר לגמור בחצות. אחרי ההגדה – אתה 'נרצה', עכשיו תספר ביציאת מצרים.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד מהם שאינו יודע לשאול, מה כתוב עליו? אַתְּ פְּתַח לוֹ. מה זה אַתְּ? צריך לומר אתה! אתה פתח לו, מה זה אַתְּ? אַתְּ זה לשון נקבה, מה ההבדל בין הזכר לנקבה? הזכר חייב בלימוד התורה, הוא צריך לשתוק ורק ללמוד תורה, פטפטת ודיבורים זה לא בשבילו. אישה, אוהו, מתחילה לדבר – לא גומרת. אז הוא אומר, אתה בלילה הזה תהיה אַתְּ. אל תהיה אתה, תהיה כמו הנקבה. אַתְּ פְּתַח לוֹ, תרבה עליו בדיבורים עד שתשכנע אותו. הוא אינו יודע לשאול, את פתח לו, תהיה כמו אַתְּ. כלומר, כל כך יש חיוב לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה ולא להפסיק. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו אכי"ר.

[1] ויקרא י"ד ב'-ז'

[2] חולין ק"מ, ערכין ט"ו

[3] בבא בתרא ע"ח ע"ב

[4] שמות ג' י"ב

[5] תהלים צ"ג א'

[6] חולין פ"ט ע"א

[7] אבות א' ט"ז

[8] חולין פ"ט ע"א: "אמר רבי יצחק מאי דכתיב הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן, מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם (תהילים נח), מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם"

[9] ירושלמי ברכות ס"ח ע"א

[10] תהלים נ"ח ב'

[11] פסחים ג' ע"ב

[12] פירוש רש"י על "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" ישעיהו מ"א י"ד

[13] משלי י"ח כ"א

[14] ויקרא י"ד ג'