ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידנו כוננה עלינו, ומעשה ידנו כוננהו. בסייעתא דשמיא, כל עם ישראל מתחיל ספר חדש, ספר במדבר, חומש הפיקודים. כל הספר מלא מנינים, "תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם"[1], סופרים וסופרים, סופרים את הלווים לבד, את הכוהנים לבד, סופרים את עם ישראל כמה וכמה פעמים. לכן החומש הזה נקרא חומש הפיקודים.

ונאמר בו "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם"[2]. המנין והמספר והמפקד מרימים את הראש לכל הפרט. כל פרט ופרט מעדת בני ישראל שמונים אותם, מרים אותם, שנאמר "שאו את ראש". במה יש לזה נשיאת ראש?

יהודי, בד"כ כשהוא נמצא לבדו, אומר "וּמַה אֲנִי וּמַה חַיָּי, וּמַה כֹּחִי וְעָצְמָתִי"[3]. "מה אני שווה בכלל? אה, תראה את עם ישראל, יהודים חשובים, אני לא נחשב כקליפת השום בפניהם". אם הוא היה עושה את זה מתוך הכנעה וענווה, ולא היה כועס ולא היה מתגאה במי שפוגע בו, שם את עצמו כאסקופה הנדרסת לכל אדם, ניחא. לפחות יש לו תיקון המידות.

אבל לא. הוא נכנס רק לשפלות מהדבר הזה. לשפלות עצמית, להרגשה לא טובה שכאילו הוא לא שווה. וזה מביא אותו ליותר כעס ויותר גאווה, והוא לא יכול לסבול שום דבר בעולם. כי הוא מקנא ואומר, למה הוא, ולמה הוא, ולמה אני. אַי אַי אַי.

לכן באה התורה ואומרת "שאו את ראש". תרים לו את הראש שיבין, מה איכפת לך שהשם שם אותך קטן? תשמח! נתן לך תפקיד קטן, אבל תדע לך, בתפקיד הקטן הזה אתה שווה לכל אחד ואחד מישראל. גם הגדולים, גם הגדולי גדולים, וגם משה רבינו. כשסופרים, סופרים אותו מספר, גם אתה, גם הוא. שאו את ראש, האדם מקבל הרמת ראש, למה? כי הוא מרגיש שיש לו מספר, סופרים אותו. אני חשוב! לא פחות מכל אחד אחר. סימן שהתפקיד שלי חשוב, אולי אני בורג קטן, אבל בלי הבורג הקטן הזה המכונה לא נוסעת, עם ישראל זה לא עם ישראל. אני אחד מהנשמות של הששים ריבוא, ובלי האחד הזה לא יקבלו תורה אף אחד. שאו את ראש. אז האדם מקבל הרגשה מצוינת, ואז הוא יודע שהתפקיד שלו חשוב מאוד.

נתאר לעצמנו שבמערך מיוחד, מערך מיוחד של צבא, אם אחד מהפקודים הקטנים לא יעשה את התפקיד שלו, אז גם הרמטכ"ל נופל בכל התכנית. כי התפקיד, אפילו הכי קטן, הוא נלקח בחשבון של כל המערכת, והכל יקרוס אם לא יעשה את התפקיד שלו. הוא יגיד, מה אלו הולכים להילחם, זה יש לו טנק, זה יש לו אווירון, זה יש לו… ואני יושב פה בתוך הבית, שמו לי מחשב, ואני צריך להסתכל ולהגיד להם מה אני רואה. אומרים לו, תזהר, אם אתה לא תשב פה על המחשב ותגיד לנו מה אתה רואה, לא נוכל לעשות כלום. אוהו, אז אדם מרגיש שהוא חשוב.

כל פרט, כל תפקיד קטן – גדול אצל הקב"ה, זה מחושב בתכלית. ולכן כל יהודי ויהודי, שאו את ראש, תרים לך את ראשך. אתה חשוב אצל הקב"ה כמו כל אחד ואחד, כמו כל הגדולים. ואי אפשר להחליף אותך, ואי אפשר למלאות את מקומך. אתה אדם חשוב אצל הקב"ה. תרים את הראש. תעזוב מה שאנשים אומרים, מה שאתה מרגיש, אצל הקב"ה אתה מספר אחד.

ואז, אנחנו באים לימי ספירת העומר. ימים ספורים. מה זה ימים ספורים? – ימים חשובים. אין יום חשוב פחות מחברו. כל יום ויום אנחנו סופרים. היום ארבעה ושלושים יום לעומר שהם ארבעה שבועות וששה ימים. יסוד שבהוד.

מורי ורבותי, הימים האלה, אם תחסיר אפילו יום אחד מההכנה שלו, אז זה חסר בכללות של כל הספירה, וחסר בחג השבועות. חסר במתן תורה, בדיוק כמו הששים ריבוא מישראל. אם תחסר נשמה אחת – לא יתנו תורה. כי צריכים בשביל הפירוש של התורה, בשביל שהתורה תתפרש בנשמות של עם ישראל, צריך ששים ריבוא. נפש אחת פחות מזה – לא יקבלו תורה. לכן לא ניתנה תורה לאבות, שהם היו גדולים מאוד. היה צריך ששים ריבוא. התורה מתפרשת בששים ריבוא נשמות. אז הימים האלה, הספורים, להגיד לך, אל תחשוב שמספיק לספור שבועות בלבד, אל תחשוב שמספיק לדעת שאני נמצא בימי העומר, לא. צריך לספור כל יום. כל יום חשוב. הספירה מראה על חשיבות של כל יום ויום.

ואם אנחנו מגיעים לזה, אני לא יכול, אי אפשר לי לא לדבר על יום אתמול, ל"ג לעומר. איזה יום!!! איזה יום!!! אומר רבי שמעון בר יוחאי באדרא זוטא, הקב"ה נתן לי את היום הזה, כל היום הזה נתן לי אותו בשבילי, שאני אפעל בו מה שאני רוצה. אף אחד אחר אין לו רשות.[4]

וזה לא היה רק אז, חשבנו אולי רק אז, אולי באותו היום שהוא הולך להפטר מהעולם אז הוא השתיק את העולם, השתיק את העליונים, השתיק את התחתונים, צפור לא צייץ, עוף לא פרח. נשמות שבגן עדן באו וישבו בשקט, כביכול אפילו הקב"ה יושב ומאזין. רק רבי שמעון מדבר וכולם שותקים, כולנו שותקים. אז היית חושב להגיד, שמה הוא התכוון? לאותו היום. אבל היום, אחרי אלפי שנים, אנחנו רואים שהיום הזה, הוא רק של רבי שמעון. אחד עוזב את העסקים שלו, אחד את התורה שלו, אחד את הזיכוי הרבים שלו, ואחד את הבית חולים שלו, בא עם מכשירים, בא עם אמבולנס שלם, ומורידים אותו ארבעה חמישה איש, ומוליכים אותו. מה אתה רוצה? מה אתה עושה פה? – הוא רוצה את רבי שמעון! זה היום של רבי שמעון. אלפים, ששים ריבוא היו. ששים ריבוא, כללות ישראל היו. כי היום הזה הוא הכנה עצומה ליום מתן תורה. אין הכנה יותר גדולה מזו. כשאדם מתבטל, כשאין לו את האהבה העצמית.

יושבים שם ואוכלים ושמחים. חסידים ואנשי מעשה, ואנשים עם גופיה, חצי ערומים. רוקדים ביחד ומתחבקים. לא מסתכלים. ואם זה היה ברחוב, לא היית אומר לו שלום, לא היית מסתכל עליו. ופה ב"ה אנשים נשים וטף, עגלות, תינוקות שנולדו, הביאו אותם לרבי שמעון בר יוחאי. היום הזה הוא כולו שלי. כולו שלי.

זה יום בהיר, יום מתוך הימים הספורים, מזדקר לו יום מיוחד שבאמת אני חושב שאין לו גילוי. גם האר"י לא גילה עדיין את היום הזה. היום הזה מכוסה. לא יודעים מה יש בו, איזה עוצמה יש בו, איזה דברים יש בו.

היום הזה זה הוא מעמד הר סיני לפנימיות התורה. לפני קבלת התורה ביום שבועות – קודם כל תדע מה אתה הולך לקבל. מה יש בתוך התורה שאתה הולך לקבל – פנימיות התורה. תקבל עליך ללמוד את הזוהר הקדוש. רבי שמעון, זה נכון, צריך להדליק נר לרבי שמעון, לתת צדקה לרבי שמעון, ללכת למירון. אבל ראיתי אנשים שבאים למירון, גומרים את כל התהילים. מה זה ציון של דוד המלך פה? בסדר, אתה אומר תהילים בשביל להתפלל, אבל איך אתה בא לרבי שמעון בלי זוהר? רבי שמעון זה זוהר. קודם תיקח את זה. אפילו שאתה לא רגיל ללמוד. תתרגל ללמוד, לפחות ביום הגדול הזה.

לא רק זה, אלה אם האדם זוכה באמת, שאור שרבי שמעון האיר עליו, הוא צריך להבין שרבי שמעון אחרי שנסתלק, האור שלו מאיר יותר חזק. זה הזוהר. זהרא עילאה דאדם קדמאה, זה הזוהר. הוא הביא לעולם את עולם התיקון. את העולם שעתיד להיות בימי המשיח, הוא הכניס בתוך הזוהר. אדם שנכנס לזוהר – מתוקן. נתקן, מתיישר. גם במידות, גם בהשקפות גם בקדושה. בכל.

אדם שובר את כל המבול שיש בעולם. בעולם יש מבול של גזל, ועריות, ושפיכות דמים, ועקמומיות הלב, ופוליטיקה, וחוסר ישרות, ושקר, וחנופה. כל זה לא שייך לאדם שנמצא בתוך הזוהר. כי הוא נמצא בעולם אחר, בתיבת נח. הוא נכנס בתוך התיבה ושוכח מכל המבול שבעולם.

אז לכן, זה הקדמה ללימוד התורה הקדושה – שאדם יבין שיש בתורה שאתה הולך לקבל פנימיות, ופנימיות דפנימיות. יש אור בעל עצמה אדירה שנקרא הזוהר הקדוש.

אז מי שלא קנה זוהר ירוץ ויקנה. ומי שיש לו, שיתחיל דף ליום, עמוד ליום, שני דפים ליום, העיקר שיהיה לך קביעות, יום יום להיכנס לתוך התיקון של העולם. אתה נכנס לעולם של תיקון שיבוא אחרי ביאת המשיח. רבי שמעון הקדים את ימות המשיח למשיח. לכן, מי שזוכה ללמוד בזוהר – מביא את המשיח. למה הוא מביא את המשיח? זה עולם המשיח. הזוהר בעצמו זה עולם התיקון. אתה מוציא מהכוח אל הפועל את מה שתיקן רבי שמעון. רבי שמעון תיקן את ימות המשיח בכוח, אבל לא בפועל. יהודי שנכנס לזוהר של רבי שמעון, וקורא אותו עכשיו בדור הזה, מוציא את זה מן הכוח אל הפועל. מתקן עולמות עליונים ותחתונים. מקרב את הגאולה.

[1] במדבר א' ג'

[2] שם א'

[3] מתוך פיוט ליום הכפורים "לך אלי תשוקתי" לר' אברהם אבן עזרא

[4] וזה לשון האדרא: אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָה שַׁנְיָא שַׁעֲתָא דָּא מֵאִדָּרָא. דִּבְאִדָּרָא אִזְדְּמַן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּרְתִיכוֹי. וְהַשְׁתָּא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֵיכִי (הכא), וְאָתֵי עִם אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא דִּבְגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, מַה דְּלָא אִעְרָעוּ בְּאִדָּרָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא יַתִּיר מִיקָרָא דִּילֵיהּ… וְהַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרָא דִּילָן, וְכֻלְּהוּ אָתָאן עִמֵּיהּ

הערה: כידוע אין בכוחו של תמליל שיחה להעביר את כל המסרים החשובים שאפשר לקבל כאשר שומעים את השיחה עצמה. לכן מומלץ מאד להאזין לדברי קודשו של כ"ק מו"ר זיע"א ולשמוע את כל השיחה מתחילתה ועד סופה, דברים כהויתם. ואם נפלה שגיאה באיזה פרט בהקלדת ועריכת התמליל הנ"ל, ה' הטוב יכפר בעדנו.

רפאל רחמים