"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"[1]. אומר רש"י, אם בחוקותי תלכו – אם תאמר שזה קיום המצוות, הרי כבר נאמר – ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, הרי קיום אמור! מה אני מקיים ב"אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה! כלומר לפי רש"י הכוונה במילים "אם בחוקתי תלכו" היא עמל ולימוד התורה.

ועל זה כרת השם איתם ברית ונתן את כל ההבטחות "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" וגו'[2]. כלומר מובטח לעם ישראל שאפילו חרב של שלום, גם היא לא תעבור בארץ, ואכן, אלה הבטחות עצומות אבל בכל זאת הם לא העיקר. ההבטחה הגדולה יותר באה בהמשך והיא "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם"[3] כשהתנאי לזה הוא – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ".

רבינו אור החיים הקדוש שכתב מ"ב פירושים לפסוק זה ובעיקר על עמל התורה (למה מ"ב? "אם" עם הכולל גי' מ"ב – מ"ב פירושים, כנראה שהוא כיוון בזה כוונות מסוימות) שואל למה עמל התורה רמוז בלשון של הליכה? "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", למה הליכה? למה לא כתוב לשון לימוד כמו אם את חוקתי תלמדו או משהו אחר?

תשובתו היא שלא יחשוב אדם שמספיק לו ללמוד חוק לישראל ואת הדף היומי ובכך הוא יצא ידי חובתו. עמל בתורה הכוונה היא שגם כשאתה הולך בדרך, גם כשאתה מתעסק בדרך ארץ, גם אז תזכור את מה שכתוב במסכת אבות ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"[4].

רבינו יונה כותב על זה שהתורה יפה כשהיא קיימת גם כשאדם עוסק בעניינים של דרך ארץ. טבעי הוא שאדם יעסוק בתורה כשהוא נמצא בבית המדרש, אבל כשהוא במקום אחר, כשהוא טרוד ועוסק בעניינים של דרך ארץ, גם אז הוא צריך להיות דבוק בתורה ולהגות בדברי תורה שלמד בע"פ.

כתוב על רבי יוחנן הסנדלר שהיה עושה ייחודים בזמן שהיה דופק כל מסמר ומסמר בנעל. גם אז היה עסוק בתורה. לכן כתוב "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", לשון הליכה.

נשאלת גם השאלה, למה נאמר "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" בלשון רבים? אם זה רק עמל התורה, תורה זה אחת. עמל התורה, תלמוד תורה כנגד כולם, זה אחת. אמנם "וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" זה לשון רבים, מצוות רבות. אבל אם מדובר בעמל התורה, שתהיו עמלים בתורה, זה אחת והיה צריך להיות כתוב בלשון יחיד. אלא מה? יש כאן רמז לכך שהתורה היא חוק במובן של מזון, כמו שאומר הפסוק "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי"[5]. הכוונה ב"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" היא שהתורה היא המזון של כל העולמות העליונים, היא מזון של כל הנשמות, היא גם מזון של העולם הזה. שום דבר לא יכול לזוז בלי החיות שנשפעת מהתורה.

לפני שהקב"ה ברא את העולם הוא ברא את התורה, הסתכל באורייתא וברא עלמא[6]. נמצא שכל פרט בעולם, גשמי או רוחני, חיים על פי איזה נוסחה של התורה שנכנסת בהם, באיזה שם מהשמות שנמצאים בתורה, באיזה פסוק, באיזה משנה. כל העולמות חיים בתורה.

אז אם כן "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", אם התורה היא מזון, הקב"ה נתן לנו תורה תמימה, את כל פרדס התורה, על כל חלקיה. אדם לא יכול לבחור ולומר את זה טוב לו ללמוד וזה לא, כי בזה הוא ח"ו ממית עולמות שלימים, לא מחייה אותם, לא נותן להם מזון ובזה הוא ח"ו ממית חלקים מהנשמה שלו. הקב"ה ברא את העולם בארבע עולמות, אצילות בריאה יצירה עשיה וא"ק מעליהם, וכנגדם יש לנו בתורה פשט רמז דרש סוד ורזא דרזין. אלה חמשת החלקים של התורה כנגד חמשת העולמות. ובאדם יש נפש רוח נשמה חיה יחידה כנגד אותם החלקים שהם כנגד סדר הלימודים בתורה. ולכן אדם צריך להשתדל ללמוד בכל יום את כל חלקי התורה. מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, מדרשים, הלכה, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, טור בית יוסף, שולחן ערוך, הזוהר, עץ חיים וכו'. ובפרט כשאנחנו הולכים וקרבים לליל שבועות.

אומר החיד"א[7] ישתקע המנהג ולא יאמר, שראה קצת תלמידי חכמים שלומדים בלילה הקדוש הזה את אותם לימודים שהם צריכים, כלומר לצורך ההתקדמות שלהם, למבחנים או לקבלת הסמכה שלהם וזה במקום לנצל את הלילה הקדוש של ליל שבועות ללמוד את מה שצריך ללמוד בלילה הזה.

האם גם בלילה הזה האדם מחפש את טובת עצמו? את הקרדום לחפור בו? את העטרה להתגדל בה? את מה שהוא חייב ללמוד לצורך עצמו, במקום ללמוד תורה לשמה? 

מי גילה את הסוד של הלילה הזה? רשב"י! אם אדם לא לומד את מה שרשב"י גילה שצריך ללמוד בלילה הזה, אז למה לו ללמוד כל הלילה? שילמד מה שהוא לומד בכל לילה וילך לישון!

הרשב"י גילה את הסוד של הלילה הזה, וגם כתב בהקדמת הזוהר בדיוק את מה שצריך ונכון ללמוד בו, את התכנית וסדר הלימוד "מלעי באורייתא מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות דקראי וברזי דחכמתא". כלומר לעסוק בתורה – מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה. יש תיקון מיוחד ללילה הזה, ולא ניתן ללמוד משהו אחר!

כלומר "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", צריך האדם להבין שלימוד התורה צריך להיות לשמה! ושהוא צריך ללמוד איך שהקב"ה רוצה שילמד, ואת מה שהקב"ה רוצה שילמד, ובזמן שהקב"ה רוצה שילמד. אחרת הוא לא עבד השם.

לכן אומר הזוהר שמי שלומד בלילה הזה את הלימוד המתוקן ללילה הזה, פועל צדק עם הקב"ה ועם השכינה ואז גם הקב"ה פועל עם הנשמה שלו "דיפוק ההוא שתא בשלם וכו" כלומר שיוציא אותה שנה בשלום. ומפרש האר"י הקדוש בשער הכוונות שמובטח לו למי שלא ישן בלילה הזה אפילו רגע אחד, וילמד את כל הלימוד הראוי והמתוקן ללילה הזה, שלא ימות באותה שנה. ולא עוד, אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא, ולא רק שלא ימות, אלא גם שלא יארע לו שום נזק באותה שנה. הכוונה לא בגופו ולא בממונו!

מי יכול להבטיח הבטחה כזאת? חברת ביטוח יכולה רק לערוב למבוטח שאם ימות אז היא תשלם לבנים שלו, זה הכל.

אומר ה'שמן ששון' מה פירוש "יפוק ההיא שתא בשלם"? לכאורה אפשר להסביר שההבטחה תופסת רק משבועות עד ראש השנה שאז מתחילה שנה חדשה. גם זו הבטחה גדולה! מי יכול להבטיח לאדם שלא יאונה לו כל רע בארבעה חודשים אלו? אם ח"ו נגזר על האדם גזירה באותם ארבעה חודשים – הלימוד המתוקן מבטל גזירה זו!

אומר ה'שמן ששון', למי שמבין סוד הפרצופים וסוד הענין – כל רגל ורגל פותח שנה בפני עצמה, וגם חג שבועות פותח שנה שלמה משבועות לשבועות. זה פרצוף שלם. כלומר כשנאמר על הלימוד המתוקן בחג השבועות שישלים שנתו, הכוונה היא שזה עד שבועות הבא. בכך אדם יכול להבטיח לעצמו את הסיום של השנה הזו ואת ההצלחה בדין של המשפט שיהיה בראש השנה וביום הכיפורים של שנה הבאה. איזה גדלות עצומה יש ללילה הזה!

ולמה כל זה? בגלל שכל מהלכי העולם הזה, תלויים בספירת הבינה ולכל היותר בספירת החוכמה. בינה זה קיום המצוות. חוכמה זה לימוד התורה. כל המשפטים והדינים של האדם סובבים סביב הדבר הזה. וכשבא הכתר של חג השבועות הוא מסוגל לבטל את כל מה שנגזר על האדם מצד החוכמה והבינה. כתר זה עולם אחר! זה אָיִן! זה מסירות נפש!

אדם שלא ישן אפילו רגע אחד בליל שבועות, והוא יושב ועוסק בתורה ועוד בהתלהבות עצומה, ולאחר מכן מתפלל שתי תפילות שחרית ומוסף, לחש וחזרה, הוא גיבור חיל! גיבור כאריה! במעשיו אלו הוא זוכה להמשיך את הכתר, ובכך מבטל בשורשים הפנימיים שלו, בעולמות, את כל המציאות של הרע שנטבע בו מחמת עוונותיו.

כתר זה משהו אחר, זה משהו מעין מה שעתיד להיות לעתיד לבא, שאז המתים יקומו לתחיה, לא כל שכן, שהחיים לא ימותו. כי אז שולט הכתר שבו אין מיתה. ולכן הכתר של שבועות יש בו לפחות סגולה של תחית המתים לשנה אחת שבה אין למוות אחיזה. האדם זוכה בחרות, ואל תיקרא חָרוּת על הלוחות, אלא חֵירוּת ממלאך המוות ומהמיתה.

לימוד התורה של הלילה הזה מקנה לאדם שחרור מכל ענייני הגוף והוא ממש "עף" באויר לקראת הכתר. מדובר בלימוד מאד מאד מיוחד שהוא טוב לאדם כי הוא יכול להפוך אותו להיות בריה חדשה ולחיות במציאות שהיא חדשה.

אדם יכול להגיד לעצמו, אם ברוך השם זכיתי והיה לי כוח ללמוד כל הלילה הזה, אז למה שלא אעשה זאת גם פעם בשבוע כל השנה? או פעם בחודש, או לפחות עד חצות. או לקום בחצות הלילה וללמוד? ביום כזה אדם נוכח לראות שכוחותיו עמדו לו ללמוד כל הלילה ובבוקר ישן רק שעתיים שלוש וקם כמו אריה וממשיך ללמוד כל היום. אדם כזה יכול להתחזק ולהבין שכאלה ימים וכאלה לילות יכולים להיות לו גם כל השנה, לשאוב מזה כוח ולעלות ברמתו הרוחנית בכל ימות השנה.

אומר רבינו הרב שריה דבליצקי שליט"א יזכר בטוב, רעיון עצום. הוא אומר שלפני מתן תורה היו בני ישראל גוים, בני נח, ולאחריו הם הפכו להיות ישראלים. מתן תורה גייר אותם אותם. הם קיבלו עליהם את התורה והמצוות, והביאו קורבן וכו', כך מתגיירים. אומר הרב, דע לך שיש בכוחו של היום הזה להפוך את האדם. לגייר אותו. להפוך אותו לישראלי ויהודי יותר טוב. אם כל יום מתחילים בברכה "שלא עשני גוי" זה אומר שיש בתוכנו איזה תרבות ועניינים של חיקויים. של דרך הגוים שאותם צריך לעקור, ולהידבק חזק בלימוד התורה. היום הזה בכוחו לעשות מהפיכה גדולה מאד בלב האדם.

לכן אני חושב, אם האדם מקיים את דברי הזוהר, זו הערובה. ולכן כדאי מאוד מאד לקרוא כמה פעמים את שני המאמרים שכתובים בזוהר, אחד זה בהקדמת הזוהר, שכתוב בו על הלילה שבו נכנסת הכלה לחופה, שזה ליל שבועות, ולקרוא גם את פרשת 'אמור' "וספרתם לכם". שני המאמרים האלו מסבירים בהרחבה את של עניני הלילה הזה. ושניהם מופיעים בספר 'קריאי מועד' לתיקון לליל השבועות. למרות שיש במאמרים אלו דברים עמוקים שלא ניתן להבין אותם במלואם, על האדם לפחות להתבסם מהם.

ימות המשיח זה כתר. כלומר בלילה הזה נכנסים לכתר, כתר התורה, ואנחנו צריכים לומר לקב"ה, ריבונו של עולם, תשאיר אותנו פה גם מחר. אם כבר הצלחנו להגיע לכאן, תשאיר אותנו פה בכתר כל הזמן, תביא את המשיח. לילה כזה יכול להביא לגאולה פרטית וכללית לכל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

[1] ויקרא כ"ו ג'

[2] שם ד'-ו'

[3] שם י"ב

[4] אבות ב' ב'

[5] משלי ל' ח'

[6] זוהר תרומה קס"א ע"א

[7] ראה ספרו "לב דוד" פרק ל"א