פרשת אחרי - דבקות בשם

ויהי נועם ה' עלינו, ומעשה ידנו כוננה עלינו, ומעשה ידנו כוננהו. בשם כל ישראל. פרשת השבוע – פרשת 'אחרי מות'. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה', וַיָּמֻתוּ"[1]. בפסוק אחד הזכירה "אחרי מות של בני אהרון", ומיד לאחר מכן התורה נכנסת לפרטי הלכות של עבודת כהן גדול ביום הכפורים. שואל 'אור החיים' הקדוש, הרי התורה פירטה בפרטים ובפרטי פרטים את מיתת בני אהרון בפרשת 'שמיני'. ואמרה, "בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה"[2]. מה באה התורה להגיד בפסוק הזה? ידוע שחכמים אמרו שנדב ואביהו, מדוע פגעה בהם אש השם? שתויי יין היו, פלג גופא היו – לא היו נשואים, אמרו הלכה בפני רבם, הקריבו אש זרה שלא ציווה אותם השם, ויש עוד דברים אחרים שכתוב עליהם. כל כך הרבה עבירות חס ושלום עשו? לא מספיק אחד? סימן, שכל הדברים מה שמונים, אין בהם עדיין הצדקה למה הם מתו, ולא מסופר למה הייתה המיתה שלהם.

אומר 'אור החיים' הקדוש, כאן בפרשה הזו, התורה מגלה מה באמת הייתה המיתה שלהם. וזה מפרש מה שכתוב "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"[3]. איך משה רבינו ניחם את אהרון הכהן? וידום אהרן, אמר לו משה, עכשיו אני נזכר שהקב"ה אמר לי על מלאכת המשכן, אמר "בקרובי אקדש". באותו היום שתשרה שכינה בישראל, יבנה המשכן, בקרובי אקדש. ואני חשבתי מי זה הקרובים של הקב"ה? – או אני או אתה, ועכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. בקרובי אקדש.

אומר 'אור החיים' הקדוש, הצדיקים מתים תמיד במיתת נשיקה. לא על ידי מלאך המוות, לא על ידי סיבות חיצוניות של העולם הזה. הם בריאים, שלמים, אין להם שום דבר. הם לא מתו מחמת איזה עניין, כל המיתה שלהם היא נשיקה. מה הכוונה נשיקה? הקב"ה אומר, עשית עבודה מצוינת, מספיק לי, בוא אצלי. אז הקב"ה בא אליהם, "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"[4], הם כל כך השתוקקו להכיר ולהבין מה זה הקב"ה, מה זה עבודת השם, וכמה שאדם משיג כל משהו מבעד המחיצה של הגוף, הוא לא יכול לתפוס את העניין כמות שהוא. בא הקב"ה ואומר לו, הנה אני. חיפשת אותי, הנה אני. הוא רק רואה את הקב"ה, נדבק. הולך. מיתת נשיקה.

אומר 'אור החיים' הקדוש, אצל בני אהרון, לא המיתה, לא הנשיקה התקרבה אליהם, לא הקב"ה התקרב אליהם. בא התורה להסביר כיצד היתה המיתה של בני אהרון. "וידבר ה' אל משה", גילה למשה איך מתו שני בני אהרן – "בקרבתם לפני ה'"! הם בעצמם התקרבו והתקרבו, עד שהתחברו בקב"ה. לא הנשיקה התקרבה אליהם, אלא הם התקרבו אל הנשיקה.

אתן לזה משל בשביל קצת להמחיש את זה. היה האדמו"ר מרוז'ין, אחד מגדולי הגדולים, שהיה מתנהג במלכות, היה מזרע בית דוד. הוא רצה להכניע בזה את הצאר הרוסי, שעשה הרבה צרות לעם ישראל. היו לו אלפי חסידים. אפילו הרתמות של הסוסים שלו היו מזהב. והיה אומר, סהדי במרומים, שכשאני עולה על הכרכרה מזהב, אני בהכנעה לפני השם כמו בשעת ה'נעילה', כמו 'בכל נדרי'. שלא יחשבו שעושה את זה לצורך עצמו.

אז מספרים שכשהוא היה מתפלל, היה לידו כמה מטבעות גדולות של זהב. מתפלל, מתחיל ב'פתח אליהו הנביא', פששש…, מכין את עצמו לתפילה. אח"כ מתחיל קורבנות, רואים שהוא מתחיל להתעורר. מגיע זמירות, הוא להבת שלהבת. קריאת שמע וברכותיה, הוא כבר לגמרי משולהב. כשהוא עומד 'שמונה עשרה', בדבקות עצומה, הוא לוקח את המטבעות של זהב ומשחק איתם כל ה'שמונה עשרה'. אמרו לו תלמידיו, ילמדנו רבינו. אם היית מחזיק אותם בקרבנות, מילא. בתפילת שמונה עשרה? איך אפשר? אמר להם בני, כשאני מגיע לתפילת שמונה עשרה, אני מגיע להתפשטות הגשמיות. ואם אני לא אחזיק את המטבעות, אני אעדיף להשאר למעלה. אבל יש לי עוד מה לעשות איתכם בעולם הזה. אז אני מחזיק את המטבעות שמשהו יזכיר לי שיש עוד מה לתקן פה.

זה מה שהיה מיתת בני אהרון, מיתת בני אהרון היתה – "בקרבתם לפני השם, וימתו". אז ה'אור החיים' הקדוש אומר, ותדע לך, זה לא רק בני אהרון. כל צדיק וצדיק אמיתי, הוא דר בשני עולמות ביחד, בעולם הזה ובעולם הבא. כמו אדם שיש לו בית ועליה, לפעמים הוא גר למטה בחדר אוכל, במטבח, ולפעמים הוא עולה למעלה לעליה, יש לו שם ספריה שהוא לומד בה. כך צדיקים יכולים לגור בעולם הזה, ולפעמים הם מתאווים והם עולים למעלה. מתי שהם רוצים הם יכולים לעלות לעולם הבא.

ואז הוא אומר, אם אתה רוצה לדעת איך הסוד, איך עושים את זה, בוא ואני אגלה לך. כאן ה'אור החיים' הקדוש כותב קטע בלי הסבר, קשה מאוד להבין אפילו את המילים. "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל המושכלות וכו'", דבר עצום.

נקשר את זה לליל הסדר. לכל אחד ואחד מאיתנו, דבר ראשון, הנשיקה באה אלינו בלילה הסדר. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", זה הלילה הרוחני הגדול ביותר שבו הקב"ה מתקרב אלינו, זווגא עילאה דלעילא דלא מסטרא דילן[5]. כלומר הקב"ה מדלג, פסח! פוסח על כל הסעיפים, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות, ובא אלינו.

דבר שני, אנחנו בעצמנו, כשרואים את האור הגדול הזה, מה אנחנו עושים? אנחנו מתקרבים ומתקרבים, גם אנחנו עושים "בקרבתם לפני השם". קדש ורחץ כרפס יחץ… לוקחים את עצמנו בידיים, על ידי כל הסימנים. כמו שכתוב בהפטרה של השבוע, "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם "[6]. אני השם לא שניתי, מה שהשפעתי ביציאת מצרים, זה ללא שום שינוי. כשמגיע ט"ו בניסן, אותה השפעה של "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר"[7]. אותה השפעה של דם צפרדע כינים. אותה השפעה שהשם השפיע בעולם, נגוף ורפוא[8], אותה השפעה מגיעה באותו הלילה. אבל "אתם בני יעקב לא כליתם", לא הכנתם מספיק כלים. האור בא מלמעלה בעוצמה גדולה מאוד, תכינו כלים לקבל את האור. כמו שאומר בעל ה'לשם שבו ואחלמה'[9], אחרי שבתפילה קיבלנו כבר את כל האורות, מה אנחנו עושים בהגדה? לדעת הרש"ש, התפילה זה פנימיות, הגדה זה חיצוניות. ה'לשם' אומר בדרך של מוסר, בתפילה זה היה האור, המשכת האור שהקב"ה ממשיך. בהגדה אני לוקח את זה לתוך הגוף שלי, לתוך הנשמה. לוקח ומשתמש בזה, מכניס את זה. "ואתם בני יעקב לא כליתם", לא הכנתם כלים מספיק כדי לקבל את האור.

אז האור בא מלמעלה. הנשיקה מתקרבת. אבל גם אנחנו צריכים להתקרב. "בקרבתם לפני השם". ומי זה "וימותו"? – כל שונאי ישראל. כל הקליפה. אתה מבטל מעצמך את כל הפרעה וכל מצרים, "בקרבתם לפני השם". כי יש פה קצת קושיה בפסוק, למה כתוב פעמיים וימותו? היה יכול לכתוב "אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני השם". מה זה "וימותו"? כלומר, "בקרבתם לפני השם", הקרבה הזו שאדם מתקרב, פשוט האור חודר לכל הרבדים של כל הגוף ומסיר משם כל דבר שלא שייך לקדושה.

העוצמה של האור לא נותנת לשום תא שלא אומר "השם הוא האלוקים" להשאר, התא הזה מתפוצץ ויוצא. אין שום דבר רע, הכל נהיה טוב. אתה הופך להיות אבר מאברי הקדושה, אתה הופך להיות ספירה מהספירות הקדושות של הקב"ה. אז זה "בקרבתם לפני השם וימותו". מי ימותו? מצרים ופרעה. והמידות הרעות זה הַמְּצָרִים, שצרים לנו.

אדם כמעט לא יכול לעשות שום דבר אם אין לו מידות מתוקנות. הוא צריך לקום בבוקר, איפה… שם שעון ועוד שעון, ושום דבר לא עוזר. העצלות. מתהפך לצד השני וישן עוד שעה.

אדם לו יש גאווה, יש לו כעס. כשאדם מלובש במידות רעות אז הרבה דברים הוא לא יכול לעשות, הוא לא בן חורין לעשות מה שהוא רוצה בעבודת השם. כל שכן, נניח שהמידות, עוד אדם פה ושם יכול להתגבר עליהם. מה הוא יעשה עם הפרעה, עם היצר הרע שלו? הגוף, יש לו גבול למה שהוא יכול לדרוש ממך. אתה גם יכול להתחכם נגדו, אתה מכיר אותו. אבל יצר הרע אי אפשר להכיר אותו. יש לו תכניות חדשות שבכלל לא עולה על דעתך מה שהוא יכול לעשות לך. אדם הולך לעשות משהו וקורה לו משהו אחר לגמרי. היצר הרע כל הזמן ער, הוא כל הזמן הוא מתחדש, הוא אף פעם לא שוקט על השמרים. זה בעיה.

אתה יודע איך אתה יכול להינצל מזה? ליל הסדר. ליל הסדר, שורש דשורש. אם פסח, וספירת העומר ושבועות שורש לכל השנה, כפי מה שאדם מתנהג בהם – כך ינהיגו אותו כל השנה[10], ליל הסדר הוא שורש דשורש, כאן מתחילה העבודה של האדם. כלומר, אם האדם זוכה, כעין מה שאמר האר"י, שמי שזוכה להזהר אפילו במשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה[11]. מה הפרוש? איך אפשר להבטיח את זה? מובטח לו שלא יינזק כל השנה, ככה אני לומד. הכוונה של הדבר היא ככה, אם האדם זוכה לקבל את עוצמת האור של ליל הסדר, הרי גולת הכותרת של פסח זה ליל הסדר, אם אדם זוכה לקבל את האור הזה, הוא הכניע את הקליפות בשורש. מה שנשאר בהם – הוא יכול להתגבר. אף פעם הם לא יכולים לבוא ולנצח אותו. הם יבואו לעשות לו אתגרים, אבל הוא ינצח אותם. אז הוא לא יחטא, להפך. זה הזמן לבטל את פרעה ואת מצרים, בכוח מה? בכוח הקדושה, "בקרבתם לפני השם".

הקרבה האמיתית היא לא מתחילה בתפילה ובהגדה, זה פעולות ראשונות. העבודה של האדם מתחילה אחרי שהוא גמר את ההגדה, ב'נרצה'. אחרי שאתה כבר עשית את כל הכלים, ומילאת אותם אור, עכשיו בא נראה איך אתה משתמש בהם. מה אתה עושה? אתה שם פיג'מה והולך לישון? – הפסדת את הכל! העיקר שבעיקרים זה הלילה הזה, הוא כל כך חשוב, כל דקה, כמו ביום הכיפורים שאדם מרגיש שחבל לו על כל דקה, על כל רגע שעובר. כל רגע זה כיפור. כל רגע זה מכפר. תנצל את היום הזה. תנצל את החג הזה. גם בליל הסדר, כל רגע ורגע בליל הסדר חבל עליו, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי הוא משובח", מתחיל בגנות ומסיים בשבח. איזה גנות שהיה יכול להיות לו, על ידי הלילה הזה, על ידי שמספר ביציאת מצרים – יוצא לְשֶׁבַח.

על כל פנים, חכם בן ציון אבא שאול אומר, שהוא חושב שמי שהולך לישון אחרי ההגדה עושה איסור על פי ה'שולחן ערוך'. ב'שולחן ערוך' כתוב "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה"[12]. אז הוא אומר, אם האדם קם מהשולחן ולבש פיג'מה והלך למיטה, מי הרשה לך את זה? אתה עושה מה שאתה רוצה? או מה שכתוב בשולחן ערוך?[13]

אני מוסיף על זה, למה אני אחכה שהשינה תחטוף אותי? אולי אני אחטוף אותה? למה אני אתן לה שהיא תחטוף אותי? עכשיו אני עוד לא חטוף, אני אחטוף אותה. אני אעמוד, אני אקח חברותא, אני אתנגח, אתה תגיד מילה, הוא יגיד מילה. בסך הכל זה כמה שעות. שעתיים, שלוש שעות, ואתה גומר. עד שגומרים את ההגדה זה שעה שתיים. ובחמש כבר צריכים להתחיל את התפילה, בארבע וחצי תלך למקווה, אז זה נגמר. כמה נשאר לך לספר ביציאת מצרים? אתה צריך להתאמץ, זה ה'נרצה'. להשתמש בכח הזה שאנחנו כבר רצויים וקיבלנו לתוך הכלים שלנו את כל האור, בוא תלבה את האור. איך אנחנו עושים בחנוכה? אחרי שמדליקים את הנר, יושבים מול השלהבות, מלבים אותם. עכשיו גם פה, אחרי שנכנס לך כל האור, תשב, תלבה אותו.

שניים מקרא ואחד תרגום. קראת את ההגדה? יפה מאוד. עכשיו בוא תפרש אותה. תחזור על כל ההגדה ותפרש אותה. זה נקרא לספר ביציאת מצרים. לקחת את ההגדה ולדקדק עליה דקדוק על דקדוק.

מותר לשתות רק מים וקפה בלי סוכר. אם אתה רוצה לספר ביציאת מצרים, כדי להתעורר מן היין, תקח כוס קפה בלי סוכר, כך התיר ה'בן איש חי'[14] למי שמספר ביציאת מצרים. כלומר אם אדם הולך לישון, שילך לישון בלי קפה, קפה יפריע לו. אבל מי שרוצה לספר ביציאת מצרים – זה הדרך. והכי טוב לעשות חבורה, לא צריך הרבה אנשים, כל אחד שיכין קטע ויספר ביציאת מצרים.

והשם יתברך יעזור, ויהי רצון, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, הלילה הזה ראוי לגאולה פרטית וכללית, שהשם יגאל אותנו ונזכה לאכול מהזבחים והפסחים, אמן כן יהי רצון.

[1] ויקרא ט"ז א'

[2] במדבר כ"ו ס"א

[3] ויקרא י' ג'

[4] שמות ל"ג כ'

[5] שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ג "גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי בליל פסח הוא זיווגא עילאה מסטרא דלעילא ולא מסטרא דילן"

[6] מלאכי ג' ו'

[7] שמות י"ב י"ב

[8] מגילה י"ג ע"ב

[9] ספר הדע"ה חלק ב' דרוש ד' ענף כ"ד סימן ח'

[10] נהר שלום ל"ב ע"ב

[11] מובא בספר 'דבש לפי' לרבינו החיד"א מע' ח' סע' י"ח, בשם גורי האר"י

[12] או"ח תפ"א ב'

[13] אור לציון חלק ג' פרק ט"ו תשובה י' וזה לשונו: "ועל כן יש להזהר שלא ללכת לישן אלא אם כן חטפתו שינה, ואף שמחמת כן יירדם עם בגדיו אין בכך כלום, וכל זמן שלא חטפתו שינה יעסוק במצות סיפור יציאת מצרים"

[14] שנה א' פרשת צו אות ל"ה