פרשת בהעלותך
להגיד שבחו שלא שינה

פרשת 'בהעלותך' נקראת לאחר שבועות. במה אנחנו צריכים להתחזק אחרי קבלת התורה בשבועות?

הפסוק אומר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"[1].

פי' רש"י, "אל מול פני המנורה" – אל מול נר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה. כלומר, המנורה עשויה גוף, יש בה שלושה קני מנורה מצידה האחד, ושלושה קני מנורה מצידה השני. אז רש"י אומר מה זה אל מול פני המנורה? שלושת הנרות שמצד האחד ושלושת הנרות שמצד השני צריכים להיות מוטים אל מול הנר המרכזי שהוא מגוף המנורה ואינו מן הקנים.

הייתי יכול להסביר יפה גם אם לא הייתי לוקח את פירוש רש"י. מה זה פני המנורה? יש למנורה אחוריים ויש לה פנים. האחוריים של המנורה הם כנגד קודש הקודשים, והפנים שלה כנגד העם. כלומר יש להטות את הנרות כלפי פני המנורה, לכוון העם. למה? שלא יגידו שעם ישראל מדליק אור להקב"ה. וכי לאורה הוא צריך[2]? תטה את הנרות כלפיך, אני מאיר לכם ולא אתם מאירים אלי. אז אם כן, כך היה אפשר לבאר. אבל רש"י נטה קו ואמר מה זה פני המנורה? – הנר המרכזי. זה הפנים של המנורה שהוא מגוף המנורה. אז אם שלושת הנרות מהצד האחד יאירו לכוון הנר האמצעי והשלושה מהצד השני גם יאירו לכוון הנר האמצעי, איך אתה אומר "יאירו שבעת הנרות"? הרי יש לי רק שש שמאירים לעבר פני המנורה שהוא הקן המרכזי. אז צריך לומר יאירו ששת הנרות, למה שבעת הנרות? קשיא.[3]

אח"כ רש"י אומר, "ויעש כן אהרן" – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. אם יהודי עבר ליד חלון ראווה שבור ולא גנב כלום מהחנות, האם זה שבח? אם הוא היה לוקח – זה גנאי. אז מה זה להגיד שבחו שלא שינה? תגיד שלא שינה, בסדר, אבל איזה שבח יש כאן? אם ח"ו היה משנה ממה שהשם ציוה – זה גנאי. אז דבר שהוא לא גנאי, הוא שבח? מה השבח בלא שינה?

אפילו בלי הקושי שיש בפירוש רש"י, לא מובן הפסוק עצמו. "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" הנה, עכשיו הוא צווה אותו, הוא יודע בדיוק מה לעשות, מספיק לומר "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן". למה הפסוק כל כך מדגיש "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"?

הפסוק אומר "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו"[4]. ירושלים היא עיר שמתחברת יחדיו עם ירושלים של מעלה. חז"ל אומרים נשבע הקב"ה שלא יבוא בירושלים של מעלה עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה[5]. אז יוצא שכמו שיש ירושלים למטה, יש ירושלים למעלה. כמו שבתוך ירושלים יש ביהמ"ק, כך יש בית המקדש למעלה. כמו שיש בתוך בית המקדש מנורה, אז יש מנורה מכוונת כנגדה למעלה[6].

אם הגענו לכך, אז אפשר להסביר יפה מאד. "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". אמר הקב"ה למשה, בבקשה ממך תדגיש לאהרן נקודה חשובה. יש לי למעלה בירושלים הרבה אור, הרבה השפעה לתת לעם ישראל. תגיד לאהרן שלא יקיים את המצוה רק כדי לצאת ידי חובה. טכנית, יש אפשרות לחקור ולהבין ולעשות את ההדלקה בדיוק איך שצווה השם. אבל אם כך תעשה, אז הדלקת רק המנורה למטה. ומה עם המנורה למעלה? מי ידליק אותה?

ועוד יותר, מי יוריד למטה את כל האור שיש למעלה? כי המטרה היא שאת כל הקדושה שהקב"ה גנז בעולמות העליונים, האדם יוריד את האור הגנוז הזה, ויאיר אותו למטה. אין המטרה להשאיר את זה גנוז. השם גנז את האור בשביל שאנחנו נגלה אותו, נגלה אותו בתורה. אז מילא נצטוה אהרן, בהעלותך את הנרות – אל תעשה רק לצאת ידי חובה, תדאג ששבעת הנרות שלמטה יאירו אל מול פני המנורה שלמעלה. לא מדובר פה על שלושה נרות מכל צד ואז יש לנו רק שישה, אלא מדובר שגם הנר המרכזי, כל המנורה, כשהוא מדליק אותה, שיאירו כל שבעת הנרות אל מול פני המנורה שלמעלה.

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שכשהיו מכינים לו חנוכיה להדליק – אז השמשים שלו ידעו כבר מה קורה איתו. היו שמים לו שלשה, ארבעה, חמשה, אולי שבעה חנוכיות מוכנות עם שמן אחת אחרי השניה, וכשהוא היה ניגש להדליק, כבר כשהיה אומר 'לשם יחוד' מרוב התלהבות היה הופך את הראשונה. מביאים לו עוד אחת, כשהוא מתחיל לברך היה הופך את השניה. בקיצור, מרוב התלהבות, עד שהוא גומר להדליק, היה הופך ששה חנוכיות ורק את האחרונה היה מצליח להדליק.

אהרן הכהן, פעם הראשונה שמדליקים, פעם ראשונה שיש בית מקדש למטה, באמת היה בוש, לא רצה בכלל לגשת, משה רבינו דוחף אותו ואומר לו לכך נבחרת[7]. אז יש חשש שלא רק שלא יכוון להאיר אל מול המנורה למעלה כדי להוריד את האור שלה למנורה למטה, אלא יש חשש שבכלל יהפוך את כל המנורה שלמטה. מה, הוא לא מתלהב לכל הפחות כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב?

אז דבר ראשון "ויעש כן אהרן", להגיד שבחו שלא שינה. לא הכינו לו עוד כמה מנורות כמו לרבי לוי יצחק מברדיטשוב. הוא התיישב מאד בדעתו, כל הלהבת שלהבת של ההתלהבות שהיתה בו הכניס אותה פנימה, אבל כלפי חוץ הוא עשה הכל כמו שצריך. אבל עוד יותר, להגיד שבחו שלא שינה, שאין שום שינוי בין המנורה למעלה למנורה למטה. כלומר הוא הדליק מהמנורה למטה את כל האורות שיש למעלה. קדושתי למעלה מקדושתכם[8] – הקדושה שלי למעלה היא נפרדת ונעשית ויוצאת מהגניזה מהכח אל הפועל על ידי קדושתכם. ועוד, להגיד שבחו שהוא הוריד את כל האור שיש למעלה על המנורה למטה, והמשיך את זה על עם ישראל. להגיד שבחו שלא שינה!

אותו דבר, כל אחד מאיתנו, אחרי מעמד הר סיני, צריך לדקדק במעשיו ולראות שכל מה שהוא עושה כתוב באיזה מקום – בפסוק, במשנה, בגמרא, בהלכה, במוסר, בדברי האר"י. להגיד שבחו שלא שינה, תדע לך, כל דבר שאתה עושה יש לזה משהו למעלה, מלמעלה אתה ממשיך למטה. אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, העולם הוא לא הפקר. קיבלת תורה, תורה זה המציאות של השם, זה המציאות של האור. להגיד שבחו שלא שינה.

אני אחדד את זה קצת יותר. לאחר עשרת הדברות קראנו "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹקֵי כֶסֶף וֵאלֹקֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"[9]. מה האדם חושב כשהוא קורא את זה? תמיד מצטייר בדעתנו מה זה עבודה זרה? – עובדי אלילים! עושים פסלים וכו' וכו', רש"י אומר מה זה "לא תעשון איתי אלוקי כסף ואלוקי זהב"? אני ציויתי אתכם לשים שני כרובים מעל הארון, ואם תשים שלושה – עשית עבודה זרה! למה זה ע"ז? כי אני צויתי שנים ואתה עושה שלושה, זה כבר לא מה שאני צויתי – זה ע"ז, לא עבודת השם. אפילו שאתה מכוון, אולי נשים ארבעה, זה יותר יפה, זה יותר טוב. השם ציוה שתים, אל תעשה יותר ולא פחות! או, אתה אומר אין זהב, מאיפה יש לנו זהב? אולי מספיק שנעשה אותם מכסף. אפילו אם אתה עושה בדיוק שתים וזה מכסף ולא מזהב – זה ע"ז! יותר טוב שלא תעשה בכלל.

"לא תעשון איתי", אצלי, בתוך קודש הקודשים מעל הארון יש כרובים. ומה זה כרובים? הרשעים, כשהחריבו את בית המקדש, כל הזמן מה היו אומרים? היהודים עובדים להשם, אין להם פסלים, אין להם כלום. בבית המקדש אף אחד לא רואה את הכרובים, רק הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים פעם אחת בשנה. וכשהם נכנסו להחריב את בית המקדש, אמרו, אה! גם ליהודים יש פסלים, תראה מה הם עושים! זה פסלים כמו אצלנו[10]. 

לא הבינו בכלל שכל הענין של הכרובים היה ענין רוחני. הם היו זזים מאליהם, אפילו שהם היו מזהב, זה היה בכלל ענין רוחני[11]. לכן באמת זה לא דבר שכל אחד יכול להכנס ולראות את זה. רק אדם מאד מיוחד שיודע מה זה אלקות, אז הוא יכול להבין למה השם ציווה לעשות את הכרובים.

מההלכה הזו של "לא תעשון איתי", אנחנו לומדים את מעמד הר סיני. אתה צריך עכשיו לדעת – לא תוסיף ולא תגרע, כל שינוי שאתה עושה בתורה שאתה מקבל בהר סיני, בהלכה, בכל העניינים של העוה"ז, תדע לך, זה עבודה זרה. אולי זה לא הגדר של הע"ז שחייבים לההרג עליה, יהרג ואל יעבור, אבל זה נקרא ע"ז לעבודה השם, זה זר, זה לא זה, זה לא תורה, אתה עושה תורה חדשה, זה לא התורה שהקב"ה רצה.

כל אחד תמיד ידקדק בעשייה – שתהיה מדוקדקת, ידקדק בכוונה – שתהיה לשם שמים. בהעלותך את הנרות, להגיד שבחו שלא שינה, לעשות אך ורק בשביל שהשם ציווה, כדי שהעשיה הזו שאתה עושה בתמימות – זה יביא שלמות, זה יביא באמת את כל האור, בלי שום דבר שמעכב. אם אתה עושה לשם איזה כוונות אחרות – אז אתה סוגר, אתה מצמצם. האור של הקב"ה שהוא אין סוף, שהוא בלי גבול, האור הזה לא יכול לרדת בכלי הזה שאתה בנית. להגיד שבחו שלא שינה.

כשאתה עושה בדיוק מה שהשם רוצה, מה שהשם מצווה, עם הכוונה האמיתית, לשם שמים, אז אתה עושה כלי מחזיק ברכה. אז אפילו שהאור של קב"ה זה אור עצום, אור אין סוף, אתה יכול להמשיך אותו לדבר שהוא גבולי אצלך, כי אתה באמת מגביל ועושה את זה בדיוק כפי שהשם ציוה, כדי שזה יהיה מתאים להמשיך את האור. להגיד שבחו.

"אל מול פני המנורה". ובאמת כל התורה נקראת מנורה. מנורה – רמז שהשכינה שורה בישראל, מנורה – רמז לאור שהקב"ה ממשיך לנו[12]. כמו שדרשו, שכל החכמות שיש בעולם זה רמז לשבעה הקנים[13], כולם תלויים במנורה, כל החכמות תלויים בחכמת התורה, והמנורה רומזת על התורה הקדושה.

השם יתברך יעזור שכל אחד ואחד מאיתנו ילמד, איך אומרים, יתפוס את החלק של שבועות, של מתן תורה, ולא יעזוב את זה. להמשיך את זה לכל השנה כולה. כל אחד יגיד, איך בליל שבועות היה לי כח לבוא אפילו על כסא גלגלים לבית המדרש?! אז מה שונה היום מיום שבועות? אני צריך לבוא כל יום. איך בליל שבועות לא נרדמת כל הלילה? – אתה יכול לעשות להקב"ה כמה לילות כאלו בלי להרדם, מה הבעיה? הנה עשית! אחד אומר, כל הלילה לא ישנתי אז מגיע לי לישון כל היום! מה עשית בשבועות לאחר שלמדת כל הלילה? ישנת כל היום? בקושי נרדמת קצת, נחת קצת. בקושי אכלת משהו, והלכת ולמדת גם כל היום. הנה אתה יכול, אתה מסוגל!

אז היום הזה צריך ללמד אותנו שלא צריך לשים לב לשום דבר. הכל בידי שמים. אל תהפוך את היוצרות, אל תיקח את העבודה של הקב"ה עליך, ואת העבודה שלך תזרוק עליו. אל תהפוך את היוצרות, תן להקב"ה לפרנס אותך, הוא יתן לך בריאות, חיים, בנים, הכל זה עבודה שלו, הוא נותן את כל זה. אתה תדאג ליראת שמים שזה לא ביד השם, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אתה תדאג ללימוד התורה. תתפוס את עצמך לכיוון הראוי והנכון, שאר הדברים הקב"ה יעשה אותם במובחר שבפנים.

אבל כשאדם הופך את היוצרות, אז הקב"ה אומר לו, אה! אתה רוצה לעשות לבדך, תעשה בבקשה, אז אני פטור מלעשות לך. אתה רוצה לעשות לבד? – קח, נראה אותך. ואז מגיע לאדם צמצומים רבים. ואז הוא מפסיד שני דברים, גם את העוה"ז הוא מפסיד, כי הוא לקח את זה על עצמו, ועוה"ב אין לו, כי הוא מתעסק בעוה"ז. איפה היראת שמים?

לכן תהיה חכם. דוגמה למשל, אם יש לך אפשרות שאיזה אדם עשיר יעשה בשבילך משהו גשמי, אתה תעשה את זה בעצמך? הכיס שלך קטן, אין בו כסף. אתה מעדיף שהוא יעשה, למה? ברוך השם לא חסר לו. אתה רוצה לקנות אפילו תפוחים, כשאתה הולך לקנות תפוחים אתה מחפש את הכי קטנים, את החצי רקובים שיעלו בזול, אתה יודע שאין לך פרוטה בכיס. אבל אם בא מישהו ואומר לך מה אתה רוצה שאני אקנה לך? אתה אומר לו תקנה לי תפוחים. והוא ברוך השם לא חסר לו, הוא יקנה את התפוחים הכי גדולים והכי יפים והכי טריים, מה שאף פעם לא אכלת. למה? כי הוא לא חסר לו. אם אתה רוצה לטפל בעצמך בכל העניינים של העוה"ז, אוי ואבוי, מה אתה יכול לעשות לעצמך? תן להשם לטפל בזה, "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ"[14]. אתה תתעסק בנקודה אחת – מעמד הר סיני, לימוד התורה, וקיום מצוותיה. זה בידך, זה אף אחד לא יתן לך. וככה יש לך גם את העוה"ב וגם העוה"ז, גם תורה וגם גדולה במקום אחד.

השם יתברך יעזור שבאמת, את החבל הזה שהשם מושיט לנו ביום שבועות – נתפוס אותו חזק ונתנדנד איתו מסביב לכל השנה עד שבועות הבא, עד שנתפוס חבל יותר חזק, יותר גדול. כל שבועות ושבועות זו עוד עליה בקבלת התורה. השם נתן לנו מתנה – שבועות, עכשיו אנחנו צריכים לקבל את המתנה, להוציא את זה מהכח אל הפועל, זה העבודה של כל יום.

באים לאדם אחרי שבועות הרבה נסיונות של ביטול תורה. אם אדם יתאמץ ויגיד, אין דבר, באמת זה דבר חשוב ללכת עכשיו לבנק, באמת זה דבר חשוב לעשות את זה ואת זה, אבל זה יכול להמתין קצת, אני קודם כל לומד. וכשהוא מתחיל ללמוד הוא יכול גם לשכוח את עצמו, "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"[15], פתאום הוא נזכר, וכשהוא הולך לטפל הוא רואה שהכל מסודר. כי מלימוד תורה אדם לא מפסיד כלום. אף פעם לא יכול להיות לאדם הפסד גשמי מ"בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"[16]. אפילו שעשית שגיאה בענייני העולם מרוב אהבת התורה, אבל לא תפסיד כלום. השם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.

[1] במדבר ח' ב'‑ג'

[2] שבת כ"ב ע"ב

[3] עיין רבינו בחיי על "אל מול פני המנורה"

[4] תהלים קכ"ב ג'

[5] תענית ה' ע"א, זוהר חדש פ' נח

[6] עיין רבינו בחיי שם

[7] רש"י על "קרב אל המזבח" ויקרא ט' ז'

[8] ויקרא רבה כ"ד ט'

[9] שמות כ' י"ט

[10] יומא נ"ד ע"ב

[11] בבא בתרא צ"ט ע"א, שער מאמרי רשב"י פ' בראשית

[12] במדבר רבה ט"ו ח'

[13] רבינו בחיי שמות כ"ה ל"א

[14] תהלים נ"ה כ"ג

[15] משלי ה' י"ט

[16] עירובין נ"ד ע"ב, רש"י: בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה. ראה שם גם מעשה ברבי אלעזר בן פדת