פרשת חוקת
תכלית האדם בעבודת השם

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"[1].

ברשותכם מורי ורבותי, היום ערב ר"ח תמוז, רמז חזק יש בהם בימי תמוז – ראשי תיבות ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים. צריך להתעורר שכבר השנה חלפה ועוד מעט מגיעים לאב אלול ולראש השנה וכיפור.

ובמה יתעורר האדם? פרשת 'חוקת' יש בה לימוד גדול מאד. בפרשה זו אנו לומדים מהי התורה ומה תכלית האדם בעבודת השם שהוא עובד. רבי יהודה הלוי אמר "תכלית הידיעה – שנדע שלא נדע". אדם חי בעולם של הקב"ה, הקב"ה אין לו גבול, גם העולם שהשם ברא הוא בלי גבול, כל שכן שהתורה שנתן לנו הקב"ה בתוך העולם הזה אין לה גבול. מכיון שאדם מתעסק בקודש כזה, בקדושת התורה, בקדושת הבורא יתברך, אז צריך שגם האדם יעשה את עצמו בלי גבול. איך יכול האדם לעשות את עצמו בלי גבול? הרי האדם מוגבל! – התשובה בזה היא שכשהאדם מבין שיש עומק בתורה למעלה מהגבול, אז אפילו כאשר נראה לו שהוא מבין איזה ענין בתורה, הוא יודע שהוא לא הבין, ואז הוא עושה את כל המצוות בתמימות לב מתוך ידיעה שאינו מבין. בזאת הוא מחבר את עצמו לאין סוף, לבלי גבול.

נאמר את הדברים בתוך הפרשה. "זאת חוקת התורה", אומר ה'אור החיים' הקדוש, היה צריך לומר זאת חוקת הטהרה, זאת חוקת הפרה. למה אמר הכתוב "זאת חוקת התורה" בה' הידיעה? במה פרה אדומה היא חוקה על הכל?

רש"י מפרש באופן שאי אפשר להבין אותו בצורה פשוטה. רש"י אומר "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל (כלומר מצערים אותם, מלשון לא תונו) לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה. גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". רש"י לכאורה שואל שאלה ואנחנו לא מבינים מה התשובה. השאלה מובנת. השטן ואומות העולם מתגרים בנו ושואלים מה טעם יש במצווה זו? הרי לא יתכן שאתם מקיימים מצווה שאין בה טעם! ומה אנו משיבים להם? – אין טעם. נו אז מה התשובה? איזה תשובה יש לנו?

אומר ה'אור החיים' הקדוש, על זה נאמר בשלמה המלך "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"[2]. כשם שאנחנו אומרים על משה שהוא אדון הנביאים, כך שלמה הוא אדון החכמים, החכם מכל אדם. בחכמה הוא הגיע לדרגה קרובה לדרגת משה רבינו בנבואה, ואומרים שחכם עדיף מנביא[3]. לכן שלמ"ה אותיות למש"ה[4], הוא מתקרב בחכמתו למשה. אעפ"כ, הוא לא השיג את עומק הענין של פרה אדומה שאת סודה גילה השם רק למשה ולכן היא נקראת על שמו שנאמר "ויקחו אליך" (אל משה). אז, "אמרתי אחכמה" בכל חלקי התורה זכיתי להבין כביכול את הטעם של כל מצוה ומצוה, ביקש שלמה לידע טעמי מצוות, והבין בהם, וידע. אבל כשהגיע לפרה אדומה פירש, אמר "והיא רחוקה ממני"[5], כלומר ידיעת הטעם של פרה אדומה רחוקה ממני.

אומר ה'אור החיים' הקדוש זה לא רק זה. טמון פה בדברי חכמים יותר מזאת. כשהגיע לפרה אדומה וראה שאי אפשר להבין את העומק של פרה אדומה, התחיל להסתכל גם במה שהוא הבין, ואז הוא הבין שגם את מה שהבין בעצם לא הבין. מאותה הסיבה שפרה אדומה לא מובנת מכיון שהיא ניתנה מהבורא יתברך שהוא אין סוף ואין לו גבול, מאותה הסיבה גם דברים שאתה חושב שאתה מבין, אתה בעצם מבין רק מכיון שהשם נתן אותם בדרך של הבנה, אבל בתוכם יש עומק שאינו ניתן להבנה מכיון שהם ניתנים מהבורא יתברך שהוא אין סוף.

כלומר אומר שלמה המלך, פרה אדומה לימדה אותי שכל התורה, שאפילו שלמדתי והבנתי – זה עוד רחוק ממני. לכן אומר ה'אור החיים' הקדוש זו הסיבה שהתורה אומרת "זאת חוקת התורה" – פרה אדומה לא מלמדת רק על עצמה אלא היא מלמדת על כל התורה כולה – "זאת חוקת התורה"! החוקה הזו מלמדת שכל התורה היא חוקה. חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה[6]. אז אם כן, אפילו שלמה המלך שהוא החכם מכל אדם בסופו של דבר הגיע לקיים את המצוות בתמימות.

למרות שאנחנו רחוקים מידיעת ומחכמת שלמה, אעפ"כ לנו ולשלמה יש עוד איזה מכנה משותף, אפילו שהוא גבוה מאיתנו הרבה מאד, אבל יש לנו מכנה משותף. אבל עם הבורא יתברך שעליו נאמר "אנת הוא חכים ולאו בחכמה ידיעא"[7], "לית מחשבה תפיסא בך כלל"[8] – אין לאף נאצל נברא נוצר ונעשה שום מכנה משותף איתו. הוא א‑לוה! קדמון לכל קדומים[9], "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"[10], אין סוף ברוך הוא.

אז מילא גם שלמה המלך כאשר בא לקיים את המצוות, והחכים, והיו לו כוונות עצומות וידיעות נוראות בטעמי המצוות, אבל הוא הרי ידע שכל מה שהבין זה כלום, זה טיפה מן הים, אז איך הוא קיים את המצוות? בתמימות! הוא אמר, ריבונו של עולם אני מכוון על דעתך, אני מתבטל לרצונך, אתה יודע מה הטעם האמיתי! אני לא יודע, אני עושה בלי טעם, "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני". פרה אדומה לימדה על כל התורה – "זאת חוקת התורה"!

עכשיו תראו איך פירוש רש"י הזה מתוק מדבש. רש"י גנז את הכל במילים הראשונות שלו. שטן ואומות העולם – מה התפקיד שלהם? לנסות את עם ישראל. עיקר הנסיון זה האמונה. אם אתה מזיז את האדם מהאמונה שלו – הפלת אותו לגמרי, ואם האדם תקוע חזק באמונה ואתה לא יכול להזיז אותו – אז הוא ניצח. האמונה זה העיקר. השטן ואומות העולם במה הם תוקפים אותנו? – באמונה! הם אומרים ליהודי, מה אתה מבין? מה אתה לומד קבלה? מה אתה מבין בכלל בדברים האלה? מה אתה לומד זוהר? מילא אתה לומד משנה, תלמוד, הלכה, דינים. השכל של גוי אומר מה שאני רואה – זה קיים, מה שאני לא רואה – לא קיים. זה השכל של התרבות האנושית הגויית, כלומר רק מה שחשים, מה שרואים, מה שמבינים – זה קיים.

היום ברוך השם, אפילו המדע הרגיל, הפיסיקאים האמיתיים, אלו שמתבוננים ומסתכלים בחומר בפנים בפנים בפנים, מגיעים להבנה שאין תפיסה. הם רואים את הבורא בתוך התאים, בתוך האטומים. הם רואים את האמת כאשר הם רואים איזה תנועה עצומה יש בתוך התא הכי קטן שיש בחומר.

אז נמצא שזה השכל של גוי, ולא רק גוי, בעוונות הרבים אפילו הרבה מעם ישראל שאין להם את האמונה החזקה אלא את האמונה של מצוות אנשים מלומדה. הרבה מאיתנו, אלו שאינם מתבוננים באמונה, שחיים בתחושה של "טבע ומנהגו של עולם"[11], חושבים שהקב"ה ברא את העולם וזהו, עכשיו העולם מתנהל לבד, הם מאמינים שיש גבול בעולם. אז הם באים ליהודי ולא מבינים. הם אומרים מה הוא אומר? מה הוא מדבר? איפה השכל במה שאתה עושה? אין שכל במה שאתה עושה!

באותו אופן גם השטן מנסה להפיל את האדם ואומר לו אם אתה לא מבין, למה אתה עושה? אז אומר לו היהודי, אדוני, אצלי הבסיס של מה שאני עושה זה עשיה בלי הבנה! מספיק לי שהקב"ה מבין. השם ברא את העולם ברצון, באהבה, ובהבנה, והוא אומר לי מה לעשות. אני סומך עליו! אני הולך אחריו בעינים עצומות! הוא יודע! הוא מבין!

לכן כתבה התורה חוקה חקקתי. הקב"ה כתב בכוונה "זאת חוקת התורה". תקיים את התורה כחוקה ואף אחד לא יוכל להזיז אותך, כי זאת האמת. האמת היא שכמה שתרצה להבין בתורה, "הַחֵקֶר אֱ‑לוֹהַּ תִּמְצָא?"[12] האם אתה יכול לחקור אחרי הא‑לוה ולהבין? אַי אַי אַי, כמה האדם יכול ליפול מענינים כאלו של אמונה!

בתקופת רבי לוי יצחק מברדיטשוב, לפני בערך מאתים שנה, העולם היה שונה מהעולם שלנו היום. היום העולם התפתח בצעדי ענק. היהודים אז סבלו מרדיפות קשות מאד, וגם פרנסה לא היתה להם. בתקופה של הצאר הרוסי היו נותנים כסף לצאר וכל הפריצים היו תופסים אחוזות ומחכירים אותם ליהודים לחרוש, לזרוע, למכור משהו. מסופר על איזה יהודי שחכר איזה אחוזה מאיזה פריץ, ומה שהיה מרויח לא היה מספיק אפילו לתת את דמי החכירה. החוב היה מצטבר משנה לשנה, ובנוסף לזה הפריץ היה דוחק ביהודי חזק מאד, עד שהגיע מצב שעוד מעט הוא יקח אותו ואת כל בני ביתו ויכניס אותם לבית הסוהר בשביל החוב. אבל היהודי לא אשם, הוא עיבד את האדמה, עשה הכל ולא יצא כלום. מה הוא יעשה? הגיעו מים עד נפש. אז הוא הלך לצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב באוקראינה. אני זכיתי להיות בבית המדרש שלו ובציון שלו. זה באמת מקום מיוחד, אז כשביקרנו שם זה עוד נשאר כמו שהיה פעם.

כאשר הגיע התור של היהודי להכנס אל הרבי, רבי לוי יצחק, נפל היהודי על ברכיו והתחיל לבכות. בקושי הרבי הצליח להרגיע אותו. אמר לו היהודי, רבי תציל אותי, חיי וחיי אשתי ובני תלויים בפריץ הזה שתובע אותי במה שאין לי. ראה הרבי את הבכי קורע הלב שלו ואמר לו תחכה פה קצת, נכנס לחדר שלו, לקח הרבי דף וקולמוס, כתב וכתב, שם במעטפה, סגר ונתן ליהודי. אמר ליהודי לך לפריץ הרוסי הזה ותן לו את המכתב. אבל תזהר, אוי ואבוי לך אם תפתח את המכתב. תאמר לו שאני שלחתי לו את המכתב.

חשב היהודי מאיפה הרבי מכיר את הפריץ? עכשיו היהודי שלנו, יש לו בלבול במח. כל הדרך הוא חושב מה הרבי כבר יכול לכתוב לו? אולי זה ירגיז את הפריץ ויהיה יותר גרוע? מה יהיה? מי יודע מה הוא כותב לו. אומר היהודי בלבו, אני מאמין בצדיק, אבל מה הרשע הזה מאמין? מה הרבי כבר יכול לכתוב לו? מה? זה מענין אותי מאד מה הוא כתב לו. היצר הרע עובד עליו והוא רוצה לדעת מה כתוב במכתב. הוא לוקח את המעטפה ומחזיר אותה, שוב לוקח ושוב מחזיר. אח"כ הוא אומר אולי אני אפתח רק קצת. בסופו של דבר התגבר עליו היצר הרע והוא פתח את המעטפה. והנה לא כתוב בדף כלום! הדף חלק! הוא הופך אותו, מסתכל מצד זה, מצד שני, אבל הוא לא רואה כלום!

נכנס בו פחד. למה פתחתי? מי יודע איזה כוונות יש לרבי? סתם הצדיק עשה את זה? החליט, יהיה מה שיהיה. הכניס את המכתב בחזרה וסגר את המעטפה טוב כמו שהיתה לפני שפתח אותה ואמר אני הולך באמונה! והלך. נכנס לפריץ ונתן לו את המכתב. הפריץ פתח את המעטפה וקרא את המכתב. כנראה שזה היה כתב סתרים, לפריץ היה כתוב שם משהו. בקיצור הפריץ יוצא אליו ואומר לו, תראה, באמת אתה יהודי טוב, סתם אני מִתְאַנֶּה אליך, אתה יודע מה, מה שהיה היה, אני מוחק לך את כל החוב של כל השנים, אבל השנה הזו, שנת הכספים החדשה, אני רוצה שאתה תשלם לי עליה, אבל מה, אני לא דוחק אותך, אני אפרוס לך את זה להרבה חודשים עד שיהיה לך. לך תעבוד טוב טוב ותביא לי את הכסף. זהו.

היהודי שחשש מה כבר הפריץ יעשה לו כשיראה שהמכתב ריק, קפץ מרוב שמחה. בקיצור, איפה הוא ילך עכשיו? הוא חוזר לרבי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הוא חוזר ואומר לו רבי תודה רבה! הצלת אותי! אמר לו הרבי, תספר לי מה היה בדיוק. סיפר לו היהודי, כך וכך אמר לי הפריץ. שאל אותו הרבי, זהו? הוא לא אמר לך עוד משהו? אמר היהודי – לא. שאל אותו הרבי שוב, הוא לא אמר לך עוד כלום? הוא היה צריך לומר לך עוד משהו. אמר לו היהודי – לא. אמר לו הרבי – אתה פתחת את המכתב! אמר לו היהודי, רבי אתה צודק, טעיתי טעיתי, פתחתי את המכתב. אמר לו הרבי – הפסדת. טעית. אם לא היית פותח את המכתב הפריץ היה אומר לך שהוא נותן לך את האחוזה מתנה לכל החיים. עכשיו אתה צריך לשלם עליה. אבל בגלל שהאמנת ומסרת לו את המכתב אפילו שראית שהוא ריק אז לפחות פטרו אותך מכל החובות שהיו לך. מה אנחנו רואים מפה? חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה. לפעמים אדם טועה, אבל אם הוא מתגבר וחוזר לאמונה שלו אז הוא גם כן ניצל.

נכון שפרה אדומה היא חוק. היא החוק של כל החוקים במצוות, אבל יש חוק יותר גדול וזה הוא לימוד התורה! בדרך כלל, כל החכמות שבעולם, כל המקצועות שבעולם, אם האדם לומד אותם, ויודע אותם, יותר הוא לא צריך ללמוד. אבל התורה שלנו, הגמרא אומרת "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה – לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית"[13]. אפילו אם האדם יודע את כל התורה כולה אינו יכול לפטור את עצמו מלימוד התורה, לימוד לשם לימוד, לא בשביל לדעת, לא בשביל לקיים. תלמוד תורה כנגד כולם זה לא התלמוד שמביא לידי מעשה, זה לא התלמוד שאתה רוצה לדעת, אלא זה עצם הלימוד עצמו, החוק של ללמוד לשם ללמוד.

הלימוד של התורה נקרא חוק. לכן כמה פסוקים לאחר מכן כתוב "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל"[14] ודרשו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה[15]. למה דרשו חז"ל ככה? בגלל שנאמר "זאת חוקת התורה" – כמו שהפרה מלמדת על כל התורה, גם כאן כתוב "זאת התורה" בה' הידיעה. זה לא בא ללמד רק על טומאת אוהל אלא על כל התורה, "זאת התורה, אדם כי ימות באוהל" – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

כלומר לימוד התורה, "חוקת התורה", הוא מלשון "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי"[16], חוק זה מזון[17]. לפני שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הוא ברא את התורה, הסתכל באורייתא וברא עלמא[18]. נמצא שכל העולם, דומם צומח חי מדבר א"ק אצילות בריאה יצירה עובי אורך מקיף פנימי, כל העולמות הרוחניים והעולם הגשמי כולם נבראו בתורה. כמו שהקב"ה קדם לעולם, קדמון לכל קדומים, גם התורה היא קדומה, היא קדמה לכל הנבראים, היא כלי האומנות באמצעותו נברא העולם[19]. נמצא שכמו שהקב"ה השפיע את התורה וברא את העולם בפעם הראשונה, כך העולם מתקיים כל הזמן בזכות התורה. החוק והמזון של כל הבריאה כולה זה התורה.

הקב"ה אמר אני בראתי את העולם, בא תעזור לי לקיים את העולם, השם ציווה אותנו "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה"[20]. אז אי אפשר להפסיק מלימוד התורה, אפילו אתה יודע את כל התורה כולה, זה לא ענין של ידיעה, זה ענין של מציאות. המציאות האינסופית של השם שמקיימת את העולם נמצאת בתוך התורה. אמיתת המצאו של השם יתברך נמצאת בתוך האותיות של התורה. כשאדם לומד תורה – מתקיים 'מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים'[21]. הקב"ה תלה את ההשפעה הכי גדולה שלו לעולם בלימוד התורה. זה החיות והמזון של העולם, חוק.

לכן כל אחד ואחד מאיתנו צריך להבין "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל". כדי לזכות שהתורה תתקיים בך אתה צריך משהו לתת, משהו למסור. אתה לא יכול לחרוש בשעת חרישה ולזרוע בשעת זריעה ולקצור בשעת קצירה. אם אתה רוצה לישון שמונה שעות, לעבוד שמונה שעות, עם קצת שעות נוספות, עם זמן הנסיעה לעבודה וחזרה, לאכול חמש ארוחות ביום, אז תורה מה תהא עליה?[22] מאיפה תהיה לך תורה? איפה יש לך זמן לתורה? אתה חיב להמית קצת את העצם של עולם הזה שלך, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. אם לא תמית משהו, התורה לא תתקיים. אם לא תמסור משהו כדי לקנות את התורה במה תקנה אותה?

בימי רבי חיים מוולוז'ין היה תלמיד אחד מתמיד, למדן, שלמד אצלו בישיבה. והנה הגיע לגיל 'האיש מקדש', וברוך השם מצאו לו איזה אשה. כאשר הוא נפגש עם האשה המיועדת הוא אמר לה, את יודעת, התורה זה האומנות שלי, אני לא יודע כלום ולא רוצה לדעת כלום, אני רוצה רק ללמוד. אז היא אמרה פשיטא! אם זה לא היה כך לא הייתי נפגשת איתך. מה אתה חושב? אני למדתי בסמינר של בנות עם השקפת עולם שרוצות רק אחד כזה. אם אתה שואל אותי איך נתפרנס? אני אעבוד, אני אעשה הכל, ואני אתן לך להמשיך ללמוד כל החיים, "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי"[23].

כך התחתנו. עברו עשר שנים, ונולדו להם עשרה ילדים, עכשיו צריך עשר לבן, עשר פיתות, עשרה זוגות נעלים. איך יסתדרו? אי אפשר ככה. לקח האברך הלוואה מפה משם, עשה חנות לאשתו ונתן לה לעבוד. היה עוזר לה בהתחלה בחשבונות, בתכניות, עד שיום אחד אמרה לו היום אתה צריך לבא לעזור לי בעסק, יש הרבה קליינטים. בקיצור התחיל לעזור לה קצת ועוד קצת עד שהגיע למצב שלא הלך בכלל ללימוד. אחר כך גם לתפילה בציבור לא הלך, התפלל בחנות כי כבר חיכו לו הלקוחות. היה מניח תפילין קורא קריאת שמע ומתפלל שמונה עשרה תוך חמש דקות. ככה זה המשיך והיה שקוע לגמרי בפרנסה ושכח לגמרי מהתכלית.

פעם אחת יצא לו לראות את עצמו בראי. פעם לא היה ראי בכל מקום כמו היום, היום אפילו בתיק של התפילין יש ראי. פתאום לא הכיר את עצמו, ראה שיש לו כבר זקן לבן, אמר אוי ואבוי, "תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבֵנִים"[24], תבונה לא קניתי, אבל לְבֵנִים, שערות לבנות כבר יש לי, עוד מעט אני כבר מסתלק. מה אני אומר לקב"ה? איך אני אתן דין וחשבון? נתן בדעתו הרהורים חזקים מאד ואמר יהיה מה שלא יהיה, מהיום אני לא הולך לחנות, רק אחרי שאני מתפלל שחרית במנין, ויושב ולומד ברציפות ארבע שעות, רק אח"כ אלך לחנות, אמר ועשה.

אישתו רגילה תמיד שהוא הולך לפניה לחנות, בד"כ כשהיא קמה היא כבר לא רואה אותו. היא מתארגנת, מטפלת בילדים ואח"כ הולכת לעזור לו בחנות. כשהגיעה באותו יום לחנות ראתה שיש בחוץ הרבה אנשים שמחכים והחנות סגורה. אמרה כנראה קרה לו משהו, אולי היתה בעיה בבנק, מי יודע מה קרה. אז באותו יום אפילו לא שאלה אותו למה לא פתח את החנות בבוקר. אבל הסיפור חזר על עצמו עוד יום ועוד יום. תפסה אותו ואמרה לו אדוני מה קרה? מה זרקת עלי את כל העול? איפה אתה? אמר לה תראי, כך וכך, סיפר לה את כל האמת. התחילה לצעוק, מה אתה חושב? אני אתמוטט! איך אחזיק מעמד? אמר לה תראי אשתי היקרה, את יכולה לצעוק עלי מהבוקר עד הערב, מה היה קורה אם היית רואה שיש לי ח"ו דום לב ואני נופל על הקרקע? מה היית עושה? היית יכולה לצעוק שאני אבוא לעזור לך בחנות? אני יכול לעזור לך? אני מת! אז תראי, אני מת כל יום ארבע שעות, תגידי תודה שאחרי ארבע שעות אני קם לתחיה ובא לעזור לך בחנות. "זאת התורה – אדם כי ימות", אתה רוצה שהתורה תתקים – אתה צריך לעשות את עצמך מת, העולם בשבילך מת. התורה זה לא חכמה, זה לא שכל, בשביל תורה צריך מסירות נפש, צריך להיות אָיִּן.

בערב ראש חודש תמוז, זמני תשובה ממשמשים ובאים, איך נעשה תשובה? התשובה מתחילה מלימוד התורה. השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך. אי אפשר לאדם לבא לעבודת השם או לתפילה או ליראה בלי לימוד התורה. חייב האדם לקבוע את עצמו בקבע על התורה כמו שאמרו חז"ל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירם למוטב[25]. התורה הקדושה זה הקב"ה בעצמו[26], אדם נוגע בתורה, נוגע באין סוף, נוגע במציאות של השם, המאור שבה, הפנימיות, מחזירם למוטב.

ויהי רצון שהשם יחזיר אותנו בתשובה שלימה ויתן לנו חשק והתלהבות, לדעת שהחיים האמיתיים בעולם הזה, לא נדבר על העולם הבא, החיים הטובים שאדם זוכה להם בעולם הזה, זה ע"י עמל ויגיעה בתורה. כמו שראינו אצל אחד מהמיוחדים שבדור רבי מיכל יהודה לפקוביץ זכר צדיק לברכה[27], ראש הישיבה, אַי אַי אַי, כמה תלמידים העמיד ואיך הוא מסר, הוא ממש מסר את נפשו על התורה כל ימי חייו. מי שהיה בבית שלו התפלא, בית פשוט פשוט, וגם זה לא היה הבית שלו, זה היה הבית של הישיבה, ישיבת פוניבז', שולחן פשוט שבפשוטים, כבר עשרות שנים שהוא לומד ומלמד ולא מחפש כלום, מוסר את עצמו, ממית את עצמו בשביל התורה הקדושה, "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", זכותו תגן עלינו. וגם אנחנו, יהי רצון שכל אחד ימצא את החלק שלו בתורה, אמן כן יהי רצון.

[1] במדבר י"ט ב'

[2] קהלת ז' כ"ג

[3] בבא בתרא י"ב ע"א

[4] תיקוני הזוהר, תקונא תליסר, כ"ח ע"א

[5] ילקו"ש קהלת ו' רמז תתקע"ו

[6] ילקו"ש קהלת י"ב רמז תתקפ"ט

[7] הקדמת תיקוני הזוהר

[8] שם

[9] מתוך י"ג עיקרים

[10] דברים ד' ל"ה

[11] עיין רמב"ן שמות י"ג ט"ז

[12] איוב י"א ז'

[13] מנחות צ"ט ע"ב

[14] במדבר י"ט י"ד

[15] ברכות ס"ג ע"ב

[16] משלי ל' ח'

[17] ביצה ט"ז א': משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא

[18] זוהר תרומה קס"א ע"ב

[19] שם

[20] דברים ל"ג ד'

[21] רמב"ם הל' יסוה"ת א' א'

[22] עיין ברכות ל"ה ע"ב, ד"ה ר"ש בן יוחי אומר

[23] תהלים כ"ז ד'

[24] שמות ה' ט"ז

[25] איכה רבה, פתיחתא ב'

[26] זוהר בראשית כ"ד ע"א: וְאוֹרַיְיתָא דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא

[27] נלב"ע כ"ו סיון תשע"א, יומיים לפני מתן שיחה זו