ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"[1], "וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים. וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ"[2].

רש"י בד"ה "בהר סיני", ואיתו כל המפרשים, עומדים על מה עניין שמיטה אצל הר סיני. הכוונה היא, למה פה נאמר "וידבר ה' אל משה בהר סיני". למה דוקא כשמדבר על עניין שמיטה הוא מזכיר "בהר סיני"? בכל התורה מה כתוב? – "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" ולא מוזכר "בהר סיני". אז למה גם כאן לא אותו דבר? למה צריך להגיד "בהר סיני"? רק עניין השמיטה נאמר בהר סיני?

כמו שאומר הרמב"ם[3] שלא יעמדו בעשרת הדברות. למה? אם תלמיד חכם עומד בעשרת הדברות, אז עמי הארץ מה יבינו? אה, זה התורה, זה התורה כולה, עכשיו באים חכמים, או מישהו, והוסיף לנו את השאר. תראה איך כולם עומדים, למה הם עומדים? כי רק זה מה שניתן בהר סיני – לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף.

אז גם פה, מה זה בהר סיני? מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אז רש"י מביא מתורת כהנים, שלהלכות שמיטה לא צריך שולחן ערוך. הפסוק אומר את כל הדינים, כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו בהר סיני, הכל כתוב בפסוק. מזה תלמד שגם כל התורה כולה, אפילו שיש רק פסוק אחד שאתה לא יודע איך לפרש אותו, הכל, כללותו ופרטותו, הכל נאמר בהר סיני, אפילו שמפשט הפסוק אין אפשרות להסביר אותו ככה. זה התורה שבעל פה.

מאז רש"י ועד היום זה, כששומעים שאדם אומר לחבר שני דברים שהוא לא רואה ביניהם קשר, הוא אומר לו מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מה אתה מבלבל שני דברים. וגם המילה שמיטה והר סיני הפכו להיות לשני מושגים קשורים זה לזה.

הנה גם אנחנו עכשיו, היכן אנחנו עומדים עכשיו? – היום ארבעה ועשרים יום לעומר. כבר עברו ארבעה ועשרים יום של הכנה לקראת היום המיוחד, היום העצום והגדול. ובעזרת ה' בשבוע הבא כשנלמד, נראה לאיזה גובה מגיע חג השבועות. שבעה ימים יש בפסח. שבעה ימים, או שמונה ימים יש בחג הסוכות עם שמיני עצרת. אבל מהרגלים, רק לשבועות יש רק יום אחד. מה זה אומר? זה לא פחות חשוב, זה יום אחד מרוכז שיש בו הרבה מאוד, גם יותר משבעה ימים. יום מיוחד.

אז מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מה עניין הימים האלו שאנחנו סופרים, שהם ימי ספירת העומר, אצל הר סיני?

הר סיני, כל אחד יודע שזה תורה. עבודת לימוד התורה זו העבודה הכי גדולה של דבקות בה', עבודת ה', איך אומר רבינו הרמח"ל?[4] – השפע שהאדם מוריד בלימוד התורה, זה השפע הכי גדול והכי חזק מכל השפע שה' הוריד לעולם. זה משהו מעין מציאותו יתברך. נמצא שאין לך משהו יותר גדול מזכיה בקרבת ה' ע"י לימוד התורה הקדושה. אבל יש הרבה דברים שהם מניעה, הם סותמים את הדרך מלזכות.

לכן אנחנו אומרים מה עניין שמיטה אצל הר סיני? כדי לזכות בהר סיני אתה צריך שמיטה. בשמיטה מה נאמר? "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה – שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ"[5]. יש שמיטת כספים, יש שמיטת קרקעות. בקרקעות אנחנו יודעים – אדם מפקיר את הקרקע. אבל אפילו חוב שיש לך אצל החבר, באה השמיטה – אתה צריך לשמט את החוב. עוד יותר, אנחנו רואים בהמשך שהיובל, שזה גם שמיטה, רק שמיטה יותר גבוהה, זו שמיטה שבאה אחרי שבע שמיטות, אחרי ארבעים ותשע שנים, "וספרת לך", בדיוק כמו ספירת העומר. שם מה קורה? בשמיטה ביובל קורה דבר עצום – כל העבדים משתחררים. לא רק זה, אלא כל הקניינים שהאדם קנה. אדם כל כך התעשר, וקנה פה קרקעות, ופה בתים, בבאר שבע, צפת, טבריה, בני ברק, תל אביב, ירושלים, קונה וקונה. בא היובל, הוא נהיה עני. כל מה שהוא קנה ולא היה שלו, אם ביובל הקודם לא היה לו כלום, הוא נשאר עם כלום, הכל חוזר למקור שלו. אין כזה דבר, אתה אדוני לא בעל הבית פה. הכל משתחרר, חוזר בחזרה למקור.

וכעין הדבר הזה של 'עניין שמיטה אצל הר סיני', אנחנו עוברים בספירת העומר. שם זה בשנים, פה זה בימים. ארבעים ותשע יום, ובסוף, שבועות – זה היובל. בשביל התורה הקדושה אתה משתחרר מכל הזוהמה והלכלוך של המידות הרעות, ואתה זוכה להיות כלי מוכשר לקבל בתוכו את התורה. אז זהו 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני' – מה עניין ספירת השבעה שבועות האלה של העומר, להר סיני. כמו שאמרו חכמים, דרך ארץ קדמה לתורה. כדי להיות מוכשר לקבל את האור של התורה, צריך להיות דרך ארץ קדמה לתורה.

כדי לחדד את העניין, הרי תלמידי רבי עקיבא היו ברמה גבוהה מאוד של תורה. רבי עקיבא רבם היה דורש כתרי אותיות, הם היו מבחינת הכתר[6]. שבועות זה בחינת הכתר. והם לא נהגו כבוד זה בזה, אז קיפחו את חייהם מפסח עד עצרת[7]. כיוון שהם רצו אור עצום של התורה, כתרי אותיות, הם היו צריכים גם בדרך ארץ שלהם לדרוש דקדוקי מידות ודיבוק חברים בצורה מיוחדת. כשלא נהגו כבוד זה בזה, אז כשהכלי לא היה מספיק מוכן, היה רעוע מעט, חס ושלום מתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא.

מי אלו תלמידי רבי עקיבא? זה אותו רבי עקיבא שהיה דורש "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"[8] – זה כלל גדול בתורה[9]. דוקא בגלל זה שרבם היה מחנך אותם, והיה כל הזמן מדבר אליהם "ואהבת לרעך כמוך", דוקא הם לא נהגו כבוד זה בזה? אז את מי נחייב לנהוג כבוד זה בזה? את מי שאין לו כזה רב שהוא שומע ממנו כאלה דברים?

אז מה הוא היה דורש להם? "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם רבי עקיבא היה אומר "ואהבת לרעך כמוך" זה דבר חשוב מאוד – היינו מקבלים. אם היה אומר שזה דבר גדול מאוד, שזה כולל את כל מצוות 'בין אדם לחברו' של התורה, היינו מסכימים. אבל זה כלל גדול "בתורה"? איך אני יכול ללמוד שכל עבודת השם זה פרטים של "ואהבת לרעך כמוך"? ש"ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל, ולהתפלל, לשמור שבת, יום הכיפורים, אלו פרטים של הכלל הזה?

הרי הדת היהודית מורכבת בעיקר מעבודת האלוקים, מ'בין אדם למקום', זה לא קשור ל'בין אדם לחברו'. רק האלוקים רצה וציווה אותנו גם על 'בין אדם לחברו'. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'"[10] – זה גם עבודה השם, תקיים את זה בגלל ש"אני ה'". אבל בא רבי עקיבא ואמר "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה.

איך אני יכול ללמוד ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה? מעשה בגר שרצה להתגייר[11]. בא אצל שמאי, אמר לו למדני את כל התורה כולה על רגל אחת. היה לו אמת הבנין, הוא היה בנאי, אז כל הזמן היה הולך עם אמת הבניין, פלס, לקח את הפלס ודחף אותו, אמר לו לך מפה, אתה מזלזל?! מה אתה חושב שהתורה שלנו זה צחוק? אתה רוצה על רגל אחת ללמוד? אם היית אומר לי חמש שנים ללמוד – בֹּא אני אלמד אותך, מה זה על רגל אחת? עזב אותו והלך להלל. אמר לו הלל הזקן, אתה רוצה על רגל אחת? בא תעמוד על רגל אחת, אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא, זיל גמור. כל התורה שאתה רוצה ללמוד זה הפרוש של את אשר שנוא עליך לחברך אל תעשה. פירושה הוא. ולכן אני לא צריך ללמד אותך, זיל גמור, לך תלמד. אני העיקר לימדתי אותך את הכלל, השאר זה הפרוש.

זה בעצם כמו שאמר רבי עקיבא, רק זה בדרך השלילה. ודרך אגב, ה'תרגום יונתן' מתרגם "ואהבת לרעך כמוך" – וּתְרַחֲמֵי לְחַבְרָךְ, דְמַן אַנְתְּ סַנֵי לָךְ, לָא תַעֲבֵיד לֵיהּ. ההסבר הוא, ככה אני חושב, שהלל היה יכול להגיד לו "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה ונגמר. לך תלמד. למה הוא לא אמר לו? כי הרי אותו הגר לא היה עוד יהודי באותו זמן. ראש של גוי לא יכול להבין "ואהבת לרעך כמוך"! "כמוך"?! אז הוא נתן לו את זה בדרך שהוא יכול להבין. מה שעליך שנוא – אל תעשה לחברך. אתה רוצה לדבר על מישהו? רגע, היית מסכים שידברו עליך? לא? אז גם אתה אל תדבר. אתה הולך לעשות איזה שהיא פעולה, אתה מסכים שיעשו כזה דבר לך? לא. אז גם אתה אל תעשה. את זה השכל שלהם יכול להבין.

ואידך פירושה הוא. מה זה ואידך פירושה? איפה כל התורה נמצאת פה? אני אומר לכם תמצית של תורה שנמצאת במאמר 'מתן תורה' של מהר"י אשלג שבו הוא מסביר את העניין של מתן תורה. אז הוא כותב, בעל הסולם, ככה הוא כותב… דרך אגב, יהודי שחי לא רחוק מדורנו, היו לו כאלו מחשבות עמוקות, כאלה עניינים, שזה מעיד על נשמה מאוד מיוחדת. מאד התפלאתי מהמכתבים שהוא כותב לתלמידיו, דברים נפלאים. את מאמר 'מתן תורה' קראתי כבר כמה פעמים. צריך לקרוא את זה בימים האלה.

אז הוא אומר ככה, מה תכלית הבריאה? בשביל מה באנו לעולם? תסתכל בכל הספרים – כולם אומרים שגם התכלית וגם השכר זה אותו דבר. העבודה שלנו היא להדבק בהשם, והשכר, אם נזכה בעולם הזה לעשות את המעשה בשביל להדבק בהשם, אז נהיה דבוקים לנצח נצחים בהשם. זה ההנאה והתענוג הגדול. כשאני רוצה לדבק שני עצמים, זה לא בעיה, אני לוקח אותם מצמיד אותם, הנה הם מחוברים. אבל ברוחניות, הרי "אֵשׁ אֹכְלָה הוּא"[12], איך אפשר להדבק בהשם? איך אפשר להתחבר לקב"ה? הוא אומר, ההתחברות היא פשוטה – אתה צריך לדמות את עצמך, לדמות את הצורה ליוצרה, מה הוא רחום – אף אתה רחום[13].

כלומר הקב"ה הוא קדמון, הוא קדם לעולם. הוא לא צריך אף אחד, הוא לא מבקש כלום. אף פעם אין לו שום רצון לקבל משהו. הרצון שלו – לברוא את הבריאה בשביל להשפיע. הוא הטוב המוחלט, אך ורק לתת, ללא שום מטרה. אפילו שאנחנו אומרים שהאדם נברא על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, זה דרך בשבילנו כדי לקבל ממנו הכי הרבה. אבל זה לא שהוא צריך משהוא. "אִם צָדַקְתָּ, מַה תִּתֶּן לוֹ?"[14], "אִם חָטָאתָ, מַה תִּפְעָל בּוֹ?"[15]. נמצא שכל העניין של הקב"ה זה לתת, להשפיע, לרחם. אם אתה רוצה לדמות את הצורה ליוצרה, אם אתה רוצה להדבק בקב"ה, אתה צריך להגיע למצב של כמה שיותר רק לתת, לא להיות מקבל.

אתה צריך להוציא את האהבה העצמית שלך מכל וכל. הוא אומר, בא וראה, "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד"[16], מאז שהוא נולד – שור הוא שור. מיד כשהוא נולד, הוא עומד על הרגליים עם כל הכוחות, לא חסר לו כלום. כי הוא נולד תכליתי אז השם ברא אותו מושלם, הוא נשאר באותה צורה אחת עד הסוף. ואילו האדם נולד הפוך מהמצב שבו הוא צריך להיות. רגע אחד הוא לא יכול לחיות אם לא יתנו לו כל הזמן. אני לפעמים לוקח מפתחות לפתוח משהו, בצרור יש מפתח אחד אדום, כחול, ירוק. אז הנכד חוטף, הוא רוצה את זה, אז אני אומר לו קח. אבל כשאני אומר לו שאני צריך ללכת, אז הוא אומר לא, והוא בוכה ובוכה, זה כבר נהיה שלו. כלומר האדם, בקטנות מוחין שלו, הוא נולד עם ידיים קמוצות. הוא רוצה לקחת את כל העולם, רק לקחת, הב הב, "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת – הַב הַב"[17].

אפילו כשאדם גודל, והוא כבר מבין שככה זה לא יפה להתנהג, בכל אופן, הוא עושה את זה בצורה מתוחכמת. תמיד האדם רוצה אור חוזר, הוא לא עושה כלום עד שהוא לא דואג שמה שאני אעשה יחזור בסוף אלי. כמו ההלכה במתנות של שמחות[18], אדם צריך לרשום את כל מי שנתן לו מתנה, כי זה חוב עליו. למה הם נתנו לך מתנה? כי מחר הוא יחתן את הבן שלו, והוא רוצה שיחזירו לו – שתבוא, תרקוד, וגם תתן את הצ'ק. אז אתה לא יכול לא לרשום, אתה תשכח.

או נקח דוגמה, הפסוק אומר "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת"[19]. אצל גוי לא תמצא חסד של אמת. חסד לאומים יש בו חטאת, חסרון. מה החסרון? אם יש לו אינטרס – הוא עושה חסד, אם אין לו שום אינטרס – הוא לא מסוגל להתעלות ולעשות "ואהבת לרעך כמוך" בלי לקבל שום דבר. ואילו אצלנו שלמה המלך אומר "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה"[20]. זה שלא לוקח כלום משום אדם – הוא חי, כי הוא כולו נדבק בהשם. בקיצור, ממצב של אהבה עצמית מאה אחוז, שאדם נולד במצב שהוא שקוע וטובל ב'רק לקחת', הוא צריך להגיע לאט לאט, ע"י עבודה, להיות רק נותן, רק משפיע טוב, ואז הוא דבק בהשם.

אז אפשר בעצם להגיע לזה ע"י תורה ומצוות. דהיינו, כשאדם לומד תורה לשמה, מתפלל לשמה. לא בשביל העולם הזה זה, לא בשביל בְנֵי, לא בשביל חָיֵי, לא בשביל מְזוֹנֵי, לא בשביל גן עדן, לא בשביל העולם הבא, לא בשביל תחיית המתים, אלא ללא שום מטרה מלבד לעבוד את השם.

מסופר על הבעל שם טוב, שהוא פעם ברך איזה אשה שלא היתה לה אפשרות שיהיו לה בנים, שיהיה לה בן. יצאה בת קול מהשמים ואמרו לו קיבלת את מבוקשך, אבל בגלל שהטרחת את בוראך, אין לך חלק לעולם הבא, זהו. התחיל הבעל שם טוב לרקוד. אמר, זה כל הזמן הפריע לי, כל פעם שאני רוצה לעבוד את השם אני יודע שיש שכר, אז זה מפריע לי, אני רוצה לעבוד בלי שכר, הנה עכשיו יש לי הזדמנות. כלומר – זו המטרה.

אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס[21]. תתנתק מהאינטרס, תתנתק מהאור חוזר, תעבוד את השם באופן של תורה לשמה, תפילין לשמם, מצווה לשמה, בלי שום אינטרס, בלי שום דבר.

אבל בעבודה של 'בין אדם למקום', אדם לא יכול לבדוק את עצמו באמת אם הוא עושה לשם שמים. הוא אומר שהוא עושה לשם שמים, אבל מי יודע? הקב"ה בוחן כליות ולב. קשה לאדם להגיע ל'לשמה' בעבודה של 'בין אדם למקום'. לא לחינם אמרו, לעולם יעסוק האדם בתורה ומצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה[22], זו הדרך. אז מה עשה הקב"ה? הוא נתן לנו עבודה ששם אתה יכול לבדוק את עצמך אם אתה כבר אין לך אהבה עצמית, אם אתה ממש בלי שום אינטרס – זה "ואהבת לרעך כמוך".

יש מצבים שכשאתה נפגש בהם, זה מכריח אותך לבדוק את העניין של 'בין אדם לחברו' אצלך. אתה רואה בן אדם, הוא רואה גבאי צדקה נכנס לרחוב, מיד הוא הולך לרחוב אחר. הוא פוחד ממנו כמו מאיזה חייל חמוש. למה? הוא קשה לו לתת. אז הנה אתה בודק, תבדוק איפה אתה נמצא.

אתה יודע מה זה "ואהבת לרעך כמוך"? קח עבד עברי. בעבד עברי לא כתוב "ואהבת לרעך כמוך" רק "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ"[23], מה זה "טוב לו עמך"? הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו[24]. לא מספיק שהכין לו מיטה, הכין לו סדינים חדשים, שמיכות פוך, הכין לו כרית – בא העבד ואומר לו אדוני, אני קשה לי עם כרית אחת, אני רגיל עם שתיים. אומר לו בעל הבית, אבל עכשיו החנויות סגורות, מחר אני אקנה לך. בסדר, אז בעל הבית נכנס למיטה שלו לישון ורואה שיש לו שתי כריות. עכשיו יש לו בעיה, אם הוא ישן בשתי כריות והעבד בכרית אחת, זה בעיה, אתה עושה עבירה, זה לא "טוב לו עמך", אתה יש לך טוב יותר ממנו. אומר בעל הבית הכי טוב שהלילה אני אישן כמוהו, בדיוק אותו דבר, עם כרית אחת. אומרים לו זה יותר גרוע, הרי כופים על מידת סדום[25], אתה ממילא לא ישן עליה, אז לפחות תיתן לו. יוצא שאתה צריך לתת לו שתי כריות, ואתה ישן על כרית אחת. זה בעבד עברי, מה יהיה באדם רגיל? כמה אתה צריך להיטיב לו?!

אז העניין של "ואהבת לרעך כמוך" מכריח אותנו להוציא מעצמנו את האנוכיות, את האהבה העצמית, את הרצון לקבל, את הרדיפה לקחת ולקחת. כי זה הפוך מהקב"ה, במצב כזה אתה לא יכול להדבק בהשם. "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד"[26], חיות טרף מתנהגות ככה, אבל אתה בן אדם!

אז יוצא שהעבודה הזו של "דעלך סני לחברך לא תעביד", "ואהבת לרעך כמוך", היא מכשירה את האדם גם למצוות של 'בין אדם למקום', זה כלל גדול בתורה!

למשל, "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"[27] – אשה. חבר, כמה כבר אתה רואה אותו ביום? אתה יכול להסתדר איתו. איך אומרים, אפילו אתה קשה לך החסד, אבל חמש דקות הוא נמצא איתך – אתה עושה מאמץ, מחייך, עושה לו חסד, כמה חסד אתה כבר צריך לעשות? עם חבר, אתה יכול לברוח מכל מיני מקרים שבאים אליך. אבל מה תעשה עם האשה והילדים? איפה תלך? זה מכריח אותך יום יום לעבוד על המידות, יום יום להוציא את האהבה העצמית, לתת ולתת, וזה לא מספיק, ועוד לתת. לא רק לתת כסף, אלא לתת את החיוך, לתת את הגוף, לעשות כל מיני דברים, ללכת לפה, ללכת לשם.

"אעשה לו עזר כנגדו" ומה זה ה"עזר"? – שהיא עומדת כנגדך, ואתה צריך כל הזמן לתת! על ידי זה, אתה מכשיר את עצמך להיות משפיע נחת רוח להשם. כשאתה תבוא לעבודת השם, אתה תגיד לעצמך, הקב"ה לא פחות מאשתי. לה, אני כל הזמן רק נותן, רק נותן, רק להשפיע. אז בצורה כזו אדם מכשיר את עצמו.

אז זהו 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני'. מה עניין הימים האלה שאנחנו עוסקים בהם בדרך ארץ, ב"ואהבת לרעך כמוך", ב'בין אדם לחברו'? – הם בשביל להכשיר אותנו להיות כלי מחזיק ברכה, להיות אדם שרוצה רק להשפיע טוב, וע"י זה לקבל את התורה שניתנה בהר סיני.

אומר הרב דסלר ב'מכתב מאליהו' חלק א', יש לו קונטרס 'אהבת חסד', ושם הוא מסביר גם את הרעיון הזה. הוא אומר שלפעמים האדם לוקח, אבל זה בשביל לתת. זה לא נקרא לקיחה. הוא מקבל בשביל לתת לשני. כמו בקידושין, היא נותנת והוא מקדש – באדם חשוב הקידושין תופסים[28] . או גמרא אחרת[29], ר' זירא, שכשהיו שולחים לו אוכל מבית ריש גלותא, לא היה אוכל, אבל כשהיו מזמינים אותו למסיבה היה הולך, והיה אומר "אתייקורי דמתייקרי בי", כלומר אני מכבד אותם בזה שאני בא. הם מכינים מקום לכל הרבנים, אם אני לא אבוא זה מוריד להם מהכבוד, אז אני הולך בשביל לתת להם, לא בשביל לקחת.

כלומר אדם כל הזמן צריך לשים לב לנקודה הזו של הנתינה. להכשיר את עצמו רק לתת, ואז כשהוא מתפלל, יש לו כבר שחרור, כשהוא מתפלל הוא כבר לא חושב על כלום. אפילו כשהוא מתפלל על בריאות, אפילו כשהוא מתפלל על פרנסה, הוא לא מתפלל בדרך של לקחת, אלא בדרך להשפיע להשם נחת רוח. וכשהוא לומד תורה, גם אותו דבר, הוא מתנתק מכל האינטרסים. אז זהו 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני'.

כלומר אי אפשר להגיע להר סיני בלי לזרוק משהו מהאהבה העצמית. וזה אפשר לעשות ע"י העבודה של דרך ארץ, דרך ארץ זה העבודה של 'בין אדם לחברו'. ואז נוכל להגיע בעזרת השם ליום המיוחד של 'בין אדם למקום', בעבודת השם.

הרב שריה דבליצקי שליט"א יזכר בטוב, השם יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, הוא כותב בקונטרס נחמד, אני גם שמעתי את זה כמה פעמים בעל פה, הוא אומר, מה היה בשבועות? היו גוים, בני נח, לא היו עוד יהודים בעולם. היום הזה הפך את בני ישראל מבני נח ליהודים, לישראל, התגיירו. היה הוצאת דמים, היה הכל, כמו שגר מתגייר. קבלו עליהם עול מלכות שמים, קבלו תורה, קבלו מצוות, עשו קורבן, היה כל מה שצריך גר לעשות כדי להתגייר. אז היום הזה הפך אותם מגוי לישראל. אומר הרב, תדע לך לא רק אז זה היה ככה, כל יהודי ויהודי כשמגיע היום הזה, אתה, היום הזה צריך להפוך אותך לדרגה אחרת. "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"[30]. אתה צריך להתחדש לגמרי, להפוך לאדם אחר, כמו להתגייר. והוא אומר, זה אי אפשר בלי העבודה של ספירת העומר, לכן נתנו לנו את ספירת העומר. איך אדם מתהפך לאדם אחר? רק על ידי עבודה של 'בין אדם לחברו' אדם עוקר את המידות הרעות שלו, מתעדן, הופך להיות בן אדם, ואז התורה עושה אותו לישראל. כמו אצל אבותינו, פסקה זוהמתם, ואז קיבלו את התורה.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, ויטע בליבנו אהבתו ויראתו, לעשות רצונו כרצונו, אמן כן יהי רצון.

[1] ויקרא כ"ה א'‑ה'

[2] ויקרא כ"ה ח'‑י'

[3] תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, כרך ב', תשובה רס"ג

[4] דרך השם חלק ד', פרק שני

[5] דברים ט"ו ב'

[6] פרי עץ חיים שער ספירת העומר פרק ז

[7] יבמות ס"ב ע"ב

[8] ויקרא י"ט י"ח

[9] ספרא קדושים ד' י"ב

[10] ויקרא י"ט י"ח

[11] שבת ל"א ע"א

[12] דברים ד' כ"ד

[13] ירושלמי פאה ג' ע"א

[14] איוב ל"ה ז'

[15] איוב ל"ה ו'

[16] ויקרא כ"ב כ"ז

[17] משלי ל' ט"ו

[18] רמב"ם הלכות זכייה ומתנה פרק ז' הלכות א' ב'

[19] משלי י"ד ל"ד

[20] משלי ט"ו כ"ז

[21] אבות א' ג'

[22] נזיר כ"ג ע"ב

[23] דברים ט"ו ט"ז

[24] ערכין ל' ע"ב

[25] כלל הלכתי ולפיו כאשר אדם אינו מסכים לעשות לחברו חסד שאינו כרוך בשום טרחה הפסד או צער, בית הדין כופה את האדם לעשות לזולת את החסד. עיין לדוגמה, בבא בתרא י"ב ע"ב, רמב"ם הלכות שכנים פי"ב א'

[26] איוב י"א י"ב

[27] בראשית ב' י"ח

[28] קידושין ז' ע"א. כלומר במקום שהוא יקדש אותה ע"י שנותן לה כסף, היא זו שנותנת לו כסף, ומכיון שהוא אדם חשוב, יש לה הנאה מזה שהוא מסכים לקבל ממנה את הכסף, ובהנאה הזו שהיא מקבלת ממנו ע"י שמסכים לקבל ממנה כסף הוא מקדש אותה

[29] מגילה כ"ח ע"א

[30] ויקרא כ"ג ט"ז