כל שנה בליל הסדר הקב"ה חוזר ומשפיע עלינו חסדים גדולים מאד בלי שיעור. זה מתחיל בליל הסדר וממשיך כל היום הראשון. הפעולה של ליל הסדר לא נכבית. המדורה שנדלקת בליל הסדר – חלקה בידי שמים בקדושת היום, וחלקה אנחנו ממשיכים אותה ומלבים אותה על ידי המצוות שאנחנו עושים. היא נשארת אש יוקדת כל הלילה וכל היום שלמחרת. וזה מה שכתוב בפרשת השבוע, "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ"[1]. זה רמז ללילה הזה.

נראה קצת מה כתוב ב'אור החיים' ונכנס מתוך זה לענינים של ליל הסדר. בהתחלה 'אור החיים' הקדוש מדבר על המילה 'צו' מה שאומר רש"י[2], אבל אחר כך הוא גם מביא את הענין של 'היא העולה'. אומר 'אור החיים' הקדוש – "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה": רבי יהודה דרש ג' מיעוטים, זאת, היא, וה"א של העולה שניה. למעט נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים. אלה אם עלו – ירדו, אבל הלן, וזבח היוצא, והטמא וכו', אם עלו – לא ירדו. וכל שאר הפסולים אם עלו – לא ירדו, כי תבת 'תורת' ריבוי הוא, וכו'.

ובהמשך אומר 'אור החיים' הקדוש – ובדרך רמז רמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו וכו'… "על מוקדה על המזבח" הם ב' דברים פרטיים שאנו בהם. הא' שאנו בני תורה מה שאין בכל האומות, והב' שאנו מיוסרים בגלות ויסורין ודלות. כנגד תורה אמר "על מוקדה" שנמשלה תורה לאש וכו' וכנגד הגלות וענפיו אמר על המזבח, כי היסורין מתיחס להם שם מזבח להיותם כפרה, וכן הוא בלשון חכמים. והודיע הכתוב כי באמצעות ב' דברים תהיה עליתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים אשר לא היה ולא יהיה. ובאר עד מתי יהיו ישראל בגדר ב' דברים אלו, כל זמן הלילה שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה וכו'[3].

אם כן רואים פה מה'אור החיים' הקדוש רמז חזק מאוד לענין של ליל הסדר. "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ", רמז בפסוק הזה למה ששאל רבי אלעזר את רבי שמעון בזוהר הקדוש[4]. אמר לו, אבא, אם כל כך יש מעלה לפסח, למשל בענין של ביעור חמץ, אז למה לא נתרחק מחמץ כל השנה? אמר לו אם מתרחקים ממנו בפסח, בשבעת הימים האלה, אתה רחוק ממנו כל השנה. הוא כבר אין לו משמעות. כלומר, הזהירות ממשהו חמץ בימים האלה, כמו שאומר רבינו האר"י, מזכה את האדם להשמר מעבירה, מהחמץ, מהיצר הרע, מחטאים – מובטח לו שלא יחטא[5].

אז כעין זה, ביתר שאת, הלימוד של הלילה, של ליל הסדר, להיות ער בליל הסדר. "זאת תורת העולה", אתה רוצה עליה בתורה ויראת שמים? – "זאת תורת העולה" להיות "על מוקדה". כמו שאדם מעלה את עצמו על המוקד. תעלה את עצמך לדרגה הזו להבין שהלילה הזה הוא לא כמו כל לילה. "מה נשתנה הלילה הזה" – הלילה הזה הוא שונה מכל הלילות. "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר – כַּחֲשֵׁיכָה, כָּאוֹרָה"[6], אם אתה תשים את עצמך על המוקד של הלילה הזה של סיפור יציאת מצרים של ההגדה ולהיות דבוק בה' – זה לילה מיוחד. אז מה יהיה? "אש המזבח תוקד בו", גם כשיעבור הלילה הזה, האש שהדלקת בלילה הזה לא יצא, זה ישאר איתך בתוך הלב "אש המזבח תוקד בו". רמז שהשורש לעבודת ה' זו העבודה המיוחדת בליל הסדר.

הרי ליל הסדר זה הכנה לספירת העומר, וספירת העומר זו הכנה לשבועות, לקבלת התורה. נמצא, מהו היום הקובע? – ליל הסדר. זה היום שקובע איך תהיה הספירה של האדם ואיך יהיה השבועות של האדם – באיזו דרגה, באיזו איכות. לכן אמר "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה" – תקפיד על הענין הזה של "כל הלילה" – "היא העולה". ואז אתה יודע מה אתה מרוויח? "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" – כל השנה כולה, המדורה שאתה מבעיר היום, החמימות שלה תשאר בלב האדם, בספירת העומר, בשבועות, וממילא תשאר כל השנה. כי הימים האלה, פסח, ספירת העומר, שבועות, הם שורש לכל השנה. בדרך שהאדם מתנהג בהם כך מנהיגים אותו[7].

באמת, החיוב להיות ער בלילה הזה כתוב במפורש בהגדה. ההגדה היא חלק מהגמרא וחלק מהמדרשים. בגמרא מביאים מעשה, חוץ מהפסוקים, להוכיח גודל החיוב של להיות ער כל הלילה. אנחנו מזכירים יציאת מצרים כל השנה בקריאת שמע. בשביל לזכור [את יציאת מצרים] מספיקה מילה אחת, לא צריך הרבה, מילה אחת – אם אמרת "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"[8] – יצאת ידי חובה.

אבל בלילה הזה, זה לא רק לזכור יציאת מצרים, אלא לספר, להרחיב, להבין, להכנס לענין הזה לעומק – זה אתה מצווה לילה שלם. עד שהביאו מעשה שקיימו, מעשה רב, מעשה לחזק. איפה שכתוב בגמרא דבר הלכה ומביאים מעשה, זה חזק מאוד. המעשה בא להוכיח את ההלכה, שככה צריך לנהוג. ולא מצאנו בדברי חז"ל בגמרא בכלל [חיוב נוסף להשאר ער כל הלילה]. אולי בראשונים מצאנו עוד כל מיני חיובים של לילות אחרים כמו שבועות, שהזוהר גילה והאר"י הוציא את זה מן הכח אל הפועל, וגם הושענא רבא וכו'.

אבל הלילה הזה של ליל הסדר כתוב במפורש גם בשולחן ערוך[9], שאחרי שאדם גמר את ההלל, מכאן ואילך מצווה עליו לעסוק בהלכות חמץ ומצה וסיפור נפלאותיו יתברך ולספר ביציאת מצרים, עד שתחטפנו שינה. משמע שאסור לישון. אם חטפה אותך שינה – אתה אנוס. זה לא כמו שלבשת פיג'מה, קראת 'קריאת שמע שעל המיטה' והלכת לישון. אין דבר כזה. אבל אם אתה יושב עם הספר, ובגלל ששתית יין נרדמת – נרדמת.

אבל יותר נכון להגיד, למה שהשינה תחטוף אותך? למה אתה לא תחטוף אותה? למה תחכה עד שהיא תחטוף אותך? כלומר, אם האדם יודע שהוא עייף ועלול להרדם, אז הוא עומד. בעמידה קשה להרדם. יותר קשה. לוקח סטנדר ועומד עליו ומתחיל להתנדנד. אם הוא רואה שהוא עדין עייף, שולף את הנעלים, דורך על הרצפה, גם כך הוא מתגבר על השינה. או שהוא מתהלך. וכן על זו הדרך, כל מיני דרכים בכדי להתעורר. ככה צריך להיות גם בלילה הזה. צריך האדם לדעת שהחיוב של הלילה הוא גדול מאוד. זה מגיע לדרגות כה רבות, שמי שמבין – אי אפשר לו בכלל לישון. עם כזה מעמד – איך אפשר לישון? לכן חייב האדם לנוח ביום. בערב פסח אחר הצהרים ימצא זמן לנוח.

החג נקרא בשני שמות. אולי יש עוד שמות, אבל השמות המרכזיים הם 'חג הפסח' ו'חג המצות'. אנחנו אומרים בתפילה "חג המצות הזה, זמן חרותנו". במקרא מובא חג הפסח וגם חג המצות. "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר"[10]. בגלל קרבן פסח קוראים לזה גם חג הפסח, בגלל המצה חג המצות. יש מפרשים שאומרים שאנחנו קוראים לזה חג הפסח, והקב"ה קורא לזה חג המצות. אנחנו משבחים את הקב"ה, והוא משבח אותנו. אנחנו אומרים שכל מה שיש לנו זה בגלל החסד, שפסח על בתי אבותינו, ואת בתינו הציל. הקב"ה אומר תראו איזה אהבה יש להם, מרוב המהירות לצאת ולעשות מה שאני רוצה לא הספיקו אפילו לאפות לחם "וְגַם צֵדָה, לֹא עָשׂוּ לָהֶם"[11], רק מצות.

כתוב בהגדה "פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבותֵינוּ אוכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפֶָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". כלומר פסח – על שום שפסח על הפתח. אומר רבי לוי יצחק מברדיצוב, מה הקב"ה מבקש מהאדם? פתחו לי פתח. כלומר סיעתא דשמיא מובטחת לכל אדם שיפתח לקב"ה פתח בגודל חור של מחט. אומר לו הקב"ה אתה צריך לפתוח לי רק פתח של מחט ואני אתן לך פתח של אולם, זה פתח גדול מאוד. אז איך זה שאנחנו משתדלים ולא נפתח לנו פתח כפתחו של אולם? לפעמים בן אדם אומר אני כל כך משתדל, כל כך אני עושה, ואני לא רואה שום פתח שנפתח. אומרים לו כנראה שאפילו חור של המחט לא פתחת. למה אומרים לו את זה? כי הקב"ה הוא בכוננות מתמדת. בקלי קלות הוא פותח פתח כפתחו של אולם. כבר הכל משורטט ומוכן. הוא יעשה רק פעולה קטנה ואז הכל נופל ויהיה לך פתח של אולם. ואם זה לא נפל – הפתח של המחט לא עשית!

אתה לפעמים לוחץ לפתוח פתח של מחט וזה חוזר בחזרה [ונסגר]. אבל ה' רוצה פתח מעבר לעבר. ממקום למקום שיחדור חדרי בטן. פתח אמיתי של תשובה. פתחו לי פתח. אז על כל פנים, כל השנה כולה הקב"ה לא עושה כלום בלי שאתה תפתח את הפתח. בליל הסדר אומר רבי לוי יצחק מברדיצוב, הוא פסח על הפתח. גם את זה אתה לא צריך לעשות. אני אעשה בשבילך הכל. הכל תקבל. ה' מדלג. פוסח על הפתח. כלומר כל הלילה הזה הוא אתערותא דלעילא וזיווג עליון מצד הקב"ה עלינו[12]. לכן צריך לנצל את הזמן, לכן אמרו 'זמן חרותינו'.

למה הדבר דומה? למלך שמלך, נניח התמנה נשיא חדש לארה"ב, אז יש לו זכות לתת חנינה לכל האסירים אם הוא רוצה. אז המלך חנן את כל האסירים ואמר להם אני מוחל לכם על הכל. אני רוצה לראות מה עכשיו אתם עושים עם השחרור הזה, מה אתם עושים עם החירות הזו. בואו נראה. אני בודק אתכם שבוע, שבועים, חודש, ואחר כך מי שראוי משתחרר לגמרי, ומי שלא ראוי החדר מוכן לו בבית האסורים, חוזר לאותו מקום. זה הלילה הזה – זמן חרותינו. מה פרוש זמן חרותינו? הקב"ה מסיר את כל העיכובים שיש לך. אפילו את הפתח של המחט, אפילו את כל מה שאתה צריך לעשות. אומר לך לא צריך, בא אני אתן לך את הכל עכשיו. בא נראה איך אתה מתנהג עם זה. אם אחרי שגמרת את הסדר אתה הולך לישון, אתה קורא קריאת שמע ולובש פיג'מה והולך לישון, או שאתה מנצל את ההזדמנות של הלילה הגדול הזה.

'נרצה'. עכשיו ה' עשה אותך נרצה לפניו. ויתר על הכל וקרב אותך אליו. נו מה אתה עושה עם הקרבה הזאת? אם אדם עושה מה שהוא עושה כרגיל, נו טוב בסדר, אז עובר הפסח, עובר ליל הסדר, ואתה חוזר להיות כמו שאתה תמיד, חזרה חנה לשחרוריתה[13]. אבל אם האדם מנצל את השחרור, את החנינה, את זה שהקב"ה פסח על הפתח, אז זה מה שאנחנו אומרים בהפטרה של השבוע "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָים"[14].

אצל הספרדים נוהגים לקרוא בשבת הגדול כל הזמן "וְעָרְבָה". אצל האשכנזים יש מנהג לקרוא "וְעָרְבָה" רק אם חל ערב פסח בשבת. בהפטרה יש פסוק "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם"[15]. בעצם, זה מדבר על עצם הענין. כשהקב"ה ברא את העולם, העולם הוא חדש. אבל אצל הקב"ה אין שום שינוי. הוא אותו האין סוף, הוא המאציל, אותה השליטה, אותה המציאות. המציאות של העולם לא שינתה כלום במציאות של האין סוף ברוך הוא. זאת הכוונה של "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", אבל לא רק זה. מונח כאן, שהקב"ה, כל פעולה שפעל בעולמו – הפעולה הזו חוזרת על עצמה כל הזמן. "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", אותו החסד ואותו הפסח שהקב"ה פסח על בתי אבותינו, אותם הענינים והגילוים, "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה", שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אני ה', אני ולא שרף, אני ולא אחר, אני הוא. כמו שכתוב בהגדה, שהיה פה גילוי שאין לו שום הסבר. כל זה חוזר בכל שנה ושנה.

אומר האר"י, למה צריך באמת שיהיה אני הוא ולא מלאך. מה חסר לשרף שישרוף את כל מצרים? התשובה היא שכל תופעה שהיתה במצרים היו חרטומי מצרים מסבירים לה איזה הסבר מדעי, והיו פוסלים את הכל. ואפילו שחלק מתפעל, חלק אחר יסביר. אם אחד פתאום מתפעל, בא איזה מדען אחר ואומר מה אתה מתפעל? זה ככה, זו תופעה ידועה, בא אני אגיד לך, זה הכימיה, זה הכלל הזה וכו', וככה גם ההתפעלות של ההוא נכבית.

היה צריך פה גילוי שכינה, מורא גדול, אני הוא ולא אחר. גילוי גדול, איזה עצם המציאות של המאציל ברוך הוא, שלא יהיה להם שום הסבר. שהם לא מוצאים בכל הספרים שום הסבר. אצבע אלוקים. ה' הצדיק. מי שאמר "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ"[16], אותו הפה, הפה-רע, פתח את הפה ואמר "חָטָאתִי הַפָּעַם. ה' הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים"[17].

זה נקרא "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי". כלומר אנחנו זוכים כל שנה ושנה לאותה ההתרוממות, לאותו הגילוי, לאותה ההרגשה שהקב"ה עוזב שמים ושמי שמים, בא עם הפמליה שלו ויושב ושומע את הקילוס של ההגדה מכל אחד ואחד. אדם מרגיש את ההרגשה של ההתרוממות הזו.

"וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם". יש ההסבר הפשוט, בואו תראו כבשה אחת בין שבעים זאבים. היתכן שתשאר עוד בחיים? זה נורא להבין איך שהקב"ה הגלה את בני ישראל בין האומות, ואוכלים בהם, ואוכלים בהם, וגוזרים עליהם, ועדיין הם קיימים. לא קרה כלום, עם ישראל חי וקיים. זו הכוונה של "וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם".

אבל על פי סוד, יש מה שנקרא 'כֵּלִים'. "וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" – אתם בני ישראל לא הכנתם כלים. אני ה' לא שָׁנִיתִי, אני משפיע עליכם כל ליל הסדר, אבל למה הבן אדם נשאר אותו דבר? למה הוא לא יוצא מהמצרים שלו? למה הוא לא יוצא לחרות? למה הוא לא נגאל? פשוט – לא הכנת כלים! אתם בני יעקב לא כליתם, לא הכנתם כלים, לא הכנת את הכלי. אני נותן אור, את אותו האור, אבל זה מסתובב בעולם, אבל אתה לא מקבל אותו, אתה לא לוקח אותו אליך. צריך כלים. מהם הכלים? 'קדש' 'ורחץ' 'כרפס' 'יחץ' 'מגיד'… הכלים זה כל הסדר של ההגדה. כל מצווה ומצווה, כל דקדוק ודקדוק שאנחנו עושים, אנחנו מכינים כלי לאור מסוים. אז נסביר מעט את הענין.

'קדש'. צריך לדעת שבליל הסדר יש את הדברים הרגילים של יום טוב. אדם עושה קידוש כל יום טוב, גם פה יש קידוש. אדם נוטל ידים, עושה המוציא, עושה סעודה, ברכת המזון. אף על פי שאתה עושה את כל הדברים האלו כל יום טוב, פה בליל הסדר הם מקבלים ענין אחר. חוץ מהענין שלהם כשלעצמו, יש להם עוד משמעות מיוחדת בגלל ליל הסדר, ולכן כתבו אותם.

מה אתה כותב לי 'קדש'? מה זה מיוחד לליל הסדר? זה כל יום טוב עושים. למה אתה אומר 'קדש' 'ורחץ' 'כרפס'… מילא 'כרפס', מילא 'ורחץ', אין לנו כל יום טוב מצווה לרחוץ בשביל טיבול במשקה. אבל 'קדש' יש. באים להגיד, שאתה צריך לכוון שחוץ מהענין של הקידוש, הכוס הזה הוא כוס ראשון שחייבו אותך בלילה הזה לשתות. את הכוס הזה אתה צריך לשתות בהסיבה כדי להכניע את השמאל, כדי לצאת לחרות, "ימין ה' רוממה", אתה חייב לצאת מחוזק מהלילה הזה. "יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל"[18]. כך, בכל המצוות שאנחנו נוהגים יש בהם ענין מיוחד בשביל הסדר של ליל הסדר.

התחייבנו בארבע כוסות. אז נסביר אותם, כיוון שהם כולם ענין אחד וקשורים לכוס הראשון. חיוב ארבע כוסות הוא לכל הדעות מצווה מדרבנן, אלא שתקנו אותה על מצווה דאורייתא. לפי דעת הרש"ש, גם הרבה ראשונים סוברים כך, קידוש יום טוב, כמו שבת, מדאורייתא. אז ממילא הקידוש בעצמו מדאורייתא, וכוס ה'קדש' אותו דבר.

כוס שני 'מגיד'. מצוות המגיד מדאורייתא. "והגדת לבנך" זה כל הענין של ההגדה. אבל הכוס של המגיד שעליה מברכים "ברוך אתה ה' גאל ישראל" זה מדרבנן, שתיקנו להגיד את ההגדה על הכוס.

כוס שלישית 'ברך', ברכת המזון. ברכת המזון מדאורייתא. כל השנה אתה מברך ברכת המזון בד"כ בלי כוס. ואפילו אם יש כוס, כוס אחד פוטר מאה איש, מאתים איש. פה בסדר כולם, קטן, קטנה, כל אחד תופס כוס ביד. גם בקידוש, כל השנה אתה מקדש לבד, ופה כל אחד תופס כוס ביד. זה בא להעיד שיש לכוס משמעות נוספת. אם זה רק לקידוש, אז אחד יקדש לכולם ויוציא אותם ידי חובה, אבל כיוון שיש חיוב בשתיית הכוס, אז כל אחד צריך לקחת כוס.

כוס רביעית 'הלל'. מיד אחרי כוס שלישית לוקחים עוד כוס, אומרים הלל. אמרו חז"ל[19] שמשחרב בית המקדש אסור לאדם שהוא ימלא פיו שחוק, וכל שכן אסור להגיד שירה על היין. ופה כולם מרימים כוס ואומרים שירה? סימן שהלילה הזה שונה. אפילו שבית המקדש לא בנוי, בשביל הלילה, בשביל הענין של הלילה, שום דבר לא מפריע לנו. לא צריך להצטער על שום דבר, אפילו בית המקדש לא בנוי.

מצד העוצמה של הלילה –"אני ה' לא שניתי" אצל הקב"ה הכל בנוי, הכל מוכן. החסרון זה מאיתנו, לא ממנו. "אני ולא אחר, אני ולא מלאך" יש פה גילוי עצום. אז מילא גם הלל אפשר להגיד על הכוס. יש אומרים שגם ההלל הוא מדאורייתא. ניצלנו הצלה גדולה מאוד. אז רואים שהמצוות הם מדאורייתא אבל הכוס הוא מדרבנן.

וכל כוס כזה, כיוון שהוא מצווה בפני עצמה, זה לא רק לשתות יין. אדם ששותה יין להנאתו לא צריך הרבה תנאים. אבל כשאדם עושה קידוש באמצע השנה או כשהוא מברך על כוס של ברכת המזון אז יש לו תנאים. צריך שטיפה והדחה, צריך מזיגה במים, צריך שמישהו יגיש לו את זה בשתי ידים, גם הוא יתפוס את זה בהתחלה בשתי ידים, אחר כך ביד אחת, עשרה דברים נאמרו בכוס[20].

וכאן, מכיוון שכל כוס וכוס מצווה בפני עצמה, אז צריך להכין איזה דלי, וכל כוס שאתה גומר צריך לשטוף אותו ולהדיח אותו קצת, ולשים אותו נקי. צריך איזה בקבוקון, איזה כוס של מים, או בקבוק מים מינרלים כשר לפסח, שיהיה מוכן כדי לשים שלוש טיפות בכל כוס וכוס. בעל הבית, אב המשפחה, הסבא, או מי שעורך את הסדר, ראוי שמישהו יהיה לידו והוא יעשה לו את הכל, גם את היין וגם את המזיגה של השלוש טיפות, משום חרות, הרגשה של חרות.

אותו דבר כוס ההלל, מנהגנו כדעת מרן, שמברכים בורא פרי הגפן פעמים. בכוס ראשון מכוונים גם על כוס שני מכיון שאנחנו יודעים שיבוא כוס מגיד. ובכוס שלישי בברכת המזון מכוונים גם על כוס רביעית. וברכה אחרונה 'על הגפן ועל פרי הגפן' אומרים רק פעם אחת לאחר כוס רביעית.

ובכולם צריך להקפיד, שכל אחד יזכיר לשני, לשתות בהסיבה. בפרט שאנחנו לא רגילים להסב, שבשבילנו זה צער. בשבילם זה החרות, הם היו רגילים להסב. אם כן בשבילנו זו לא הרגשה טובה בכלל, אבל חייבים, זה דין, הכוונה על פי הסוד. גם על פי הפשט, לפי מרן, אם אדם לא הסב – לא יצא ידי חובה, צריך לחזור על הכל. כלומר גם על ארבע כוסות וגם על ארבע כזיתות. אז צריך שיהיה לו לאדם לפחות כיסא עם שתי ידיות, או לשים כר. אם אין – משיגים. אם אין לך לולב, אין לך אתרוג, מה תעשה?

אבל כל הדברים האלו, זה לא נח. עושים את זה בשביל לצאת ידי חובה. אבל כאשר אתה עושה את זה ככה, אפילו אם באמצע השנה אם תעשה ככה, אתה נראה טוב, אתה נראה אפנדי, אדם מכובד ככה, בפרט אם תשים איזה כסא רחב ותרים את הרגלים ככה ואז אתה ממש יושב טוב. וזה נקרא הסבה בדרך חרות. אפילו הכי, זה לא נח לשתות ככה, נשפך לך היין, אתה לא רגיל לשתות בצורה כזו.

אותו דבר בארבע כזיתות. הרי ארבע כזיתות זה המרכז, חוץ מההגדה שהיא המרכז של המרכז, הפנימיות של הפנימיות. במצוות יש לנו ארבע כוסות וארבע כזיתות אלה הן מרכז הענינים. אז ארבע כזיתות הן 'מוציא' 'מצה' 'כורך' 'צפון'. יש לנו [בקערה] בעצם רק שלוש מצות, ובכל מצה עושים מצווה בפני עצמה. אז מה אנחנו עושים? הרי יש לנו ארבע מצוות. אנחנו לוקחים את המצה האמצעית חולקים אותה לשניים. ואז יש לנו עכשיו ארבע סוגי מצות. המצה העליונה, המצה האמצעית שיש בה חלק גדול וחלק קטן, החלק הגדול זה לאפיקומן והחלק הקטן למצוות מצה, והמצה התחתונה לכורך.

כשמברכים "המוציא" לוקחים מהמצה העליונה, כשמברכים "על אכילת מצה" לוקחים מהמצה האמצעית השבורה, מה‑ד'[21], ולכורך לוקחים מהמצה התחתונה, ואפיקומן זה מהחלק שהוצאנו מהמצה האמצעית, אַפִּיקוּ מ"ן[22].

אז יוצא שכל כזית היא מצווה, איך? כזית הראשונה – שמחת יום טוב, צריך לאכול סעודה, המוציא לחם מן הארץ. כזית השניה – על אכילת מצה, זה הלילה הזה, שנאמר "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת"[23] שיש בו חיוב לאכול דוקא מצה. ואז אם אדם יש לו חיוב לאכול דוקא מצה, אז לא טוב לערב איתה שום דבר כי זה מבטל את הטעם של המצה, שלא יהיה חציצה כאילו. אנחנו אוכלים את שתי הכזיתות של המוציא ושל המצה ביחד. אם הוא לא יכול אז יאכל כל כזית לחוד ויכוון הראשון בשביל ה'מוציא' והשני בשביל ה'מצה'.

אחר כך ב'כורך' שוב לוקח עוד כזית. ודאי שהמצות שבקערה לא יספיקו בשביל כל האורחים, אז נותן לכל אחד קצת מהמצות שהיו בקערה ומשלימים מהמצות השמורות, עבודת יד כמובן, צריך מאוד מאוד לדקדק שהמצות של ליל הסדר יהיו עבודת יד. כדאי אפילו שכל היום הראשון לא לנגוע במצות אחרות, אלא רק מצה שמורה עבודת יד דוקא, שיש בהן כוונה לשמה, לשם מצת מצווה.

זה ארבע מצות, ארבע כוסות, אלה הם המרכז. אז כמו שאמרנו, מה הם גורמים לנו? איזה דבר אנחנו לוקחים על ידם? אנחנו לוקחים את שם ה' איתנו. ארבע זה בדיוק ארבע אותיות י‑ה‑ו‑ה. אז למה צריך פעמיים ארבע? – כי צריך עוד י‑ה‑ו‑ה. גם בתפילין יש לנו רש"י ורבינו תם, שתי זוגות. לא מספיק רק זוג אחד? לא. תפילין רבינו תם זה יותר גבוה, אמנם אלו אותם הפרשיות אבל בסדר שונה, זה ענין יותר גבוה. גם פה, בארבע כוסות אנחנו מכוונים י‑ה‑ו‑ה, ואנחנו מכוונים שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן – ארבעת המילואים של שם הוי"ה[24]. אבל הם מוחין דגדלות מצד אמא, מצד בינה, כמו תפילין של רש"י. ואילו בכזיתות של המצה אנחנו מכוונים מבחינת לחם, שזה צבע לבן, לא אדום כמו בינה שדינים מתערין מינה[25]. אבל המצה היא מבחינת אבא, בחינת חכמה. אבל השמות זה אותו דבר י‑ה‑ו‑ה, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן.

אם לא יודע לכוון שיגיד כל מה שאני עושה הלילה הזה הוא על דעת רבי שמעון בר יוחאי ועל דעת רבינו האר"י ורבינו הרש"ש זכותם תגן עלינו, ועל דעת בניך המכוונים כהוגן.

עכשיו נדבר על שאר הדברים שבין הכוסות והכזיתות. יש לנו גם כן שלוש פעמים רחיצת ידים. 'ורחץ' 'רחצה' ומים אחרונים. מה, אתה לא נוטל ידים כשאתה עושה סעודה באמצע השבוע? אז מה המיוחד פה? אף על פי שלכל אחד יש את המשמעות שלו כל השנה, תדע לך שפה חוץ מהכוונה הרגילה של סעודה רגילה, יש פה ב'רחצה' הזו איזה ענין מיוחד, לכן שמו אותה בתוך ההגדה. אותו דבר 'ורחץ'. 'ורחץ' באמת הוא שונה. כל השנה כולה אנחנו לא נוהגים לטבל במשקה ואז במילא לא נוטלים ידים, אבל באמת אם אתה תנהג באמצע השנה לטבל במשקה, אז כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה בלי ברכה.

אבל פה, אין לך ברירה, אתה חייב לעשות את זה כי זה חלק מהסדר. צריך לעשות 'ורחץ', לקחת כרפס ולטבול אותו במי מלח. דרך אגב, את מי המלח צריך לשים מחוץ לקערה. בקערה יש תשעה סימנים שהם כנגד תשע ספירות והיא בעצמה מלכות. את מי המלח שמים בצד. כדאי לקחת מי מלח ולא חומץ משום שמו שדומה לחמץ, כמו שיש נוהגים לא לאכול חומוס בפסח משום ששמו מזכיר חמץ. כל כך אנחנו לא יכולים לסבול את החמץ, פוחדים ממנו, אפילו רק מהשם שלו. רק הבעיה היא, מה עושים היום? על הארונות ששומרים בהם את הכלים של החמץ כותבים 'חמץ'. כשאני בודק את החמץ אני רואה פתאום פתק 'חמץ'. יותר טוב לכתוב במקום 'חמץ' – 'מכור' או כל סימן אחר אבל לא לכתוב את המילה 'חמץ'.

נחזור לעניננו. מים אחרונים. כל השנה אנחנו עושים מים אחרונים אבל פה יש להם משמעות נוספת. מה המשמעות של כל סוגי הרחיצה שהזכרנו? רבינו האר"י אומר, כיון שיש התעלות של אור גדול מידי אשר בא בבת אחת, הכלים שלנו לא יכולים לסבול את האור. צריכים להרחיב אותם ע"י רחיצה. לכן, מיד אחרי קידוש ששם נכנס המוח הראשון – ע"ב, עושים 'ורחץ'. המילה 'רחץ' עולה מאתים תשעים ושמונה. זה בדיוק שלוש מאות פחות שנים. מאיפה באים השלוש מאות האלו? מ‑יו"ד כפול ה"י של שם ע"ב – השם של המוח שקיבלנו בקידוש. תוריד את השורש שלהם שהם אותיות י"ה הפשוטות שנשארות למעלה ואז מקבלים מן גל של מים שבו עושים את הרחצה של 'ורחץ'.

אותו דבר 'רחצה'. 'רחצה' באה אחרי 'מגיד', ב'מגיד' שתינו כוס שני. כוס שני זה שם ס"ג, גם בס"ג יש יו"ד ה"י. אז ב'רחצה' מכוונים עוד פעם להתרחץ באור הזה. ואם תגיד התרחצנו כבר – זה היה בשביל ה'קדש', עכשיו אתה צריך לקבל משהו אחר, אז תתכונן לקבל גם את זה.

עוד אומר רבינו האר"י, ש'רחץ' זה בכלים הפנימיים, 'רחצה' – כלים האמצעיים, ומים אחרונים – כלים החיצוניים. בקיצור – כל דבר מקבל משמעות מיוחדת.

'כרפס'. אוהו, איזה סודות יש בכרפס. זה קצת קשה להסביר. כרפס עולה גימטריה ש"ס, לא ש"ס שבכנסת אלא ש"ס שלומדים, אולי זה אותו דבר. גם שי"ן עולה גימטריה ש"ס. רמז לשם אלקי"ם שעולה גימטריה ש'[26]. כלומר ב'כרפס' נכנסים כל הדינין שהם שמות אלקי"ם. מה לנו ולדין? עכשיו זה ליל הסדר! – אנחנו מנצלים את ההזדמנות. עכשיו יש כזו הארה, כזו גדלות. אם יעבור עלינו הלילה הזה ונחזור לדינים שאנחנו רגילים בהם, נראה שאנחנו חוזרים לאותו מקום. מה עושים? אנחנו מביאים את כל הדין, את כל המיצרים בלילה הזה ומבטלים אותם. יוצאים מהם לחירות. זה הכרפס[27].

מן הכרפס לוקחים קצת, פחות מכזית. ההסבר ההלכתי הוא – כיון שעל המרור מברכים רק "על אכילת מרור", כי הוא נמצא בתוך הסעודה ואי אפשר לברך עליו "בורא פרי האדמה". אבל הוא הרי מצווה בפני עצמה, אתה לא לוקח איתו שום דבר, אתה לא אוכל אותו עם משהו נוסף. אז יש ספק אולי צריך באמת לברך עליו "בורא פרי האדמה". מה אנחנו עושים? לפני הסעודה אנחנו לוקחים כרפס פחות מכזית[28] ומברכים "בורא פרי האדמה" כדי לפתור את הברכה על המרור.

'יחץ'. שלושת המצות שבקערה הן כנגד אותיות יה"ו[29]. אות י' אפשר לחתוך? אם תחתוך אותה לא ישאר כלום. גם את אות ו' אי אפשר לחתוך. אבל אות ה' יש בה שתי אותיות – ד"ו. החתיכה הגדולה כנגד אות ו' והחתיכה הקטנה כנגד אות ד'. את ה‑ד' הקטנה תכניס בין שתי המצות ואת ה‑ו' תעטוף ותכניס מתחת לכרית שאתה נשען עליה, זה האפיקומן – אַפִּיקוּ מ"ן. ואז אנחנו אומרים "הֵא לחמא עניא", לא "הָא לחמא עניא", לפי הקבלה צריך להגיד "הֵא". כלומר המצה האמצעית שהיא כנגד אות ה' נעשית לחמא עניא. חתכנו אותה לשנים וקיבלנו ד' – דלה ועניה. וכאשר מחברים אותה עם המצה העליונה שהיא כנגד אות י' נהיה דִּי של "דִּי אכלו אבהתנא". כי לאחר שמברכים "המוציא" משמיטים המצה התחתונה ותופסים רק את השתים העליונות שהן כנגד אותיות דִּ"י ואז מברכים "על אכילת מצה". ה'יחץ' הוא הכנה למה שאנחנו עתידים לעשות ב'מוציא' 'מצה' 'כורך' 'צפון'.

'מגיד'. כל אחד צריך להכין את עצמו להגדה. הנקודה העיקרית היא – אל תחפש למתוח את ההסברים, אתה עלול לקלקל את כל ההתלהבות, את כל החביבות של ההגדה. עדיף לקרוא את זה לאט לאט. כל אחד שיכין את עצמו להגדה כפי השכל שלו. ההגדה זה כמו תפילה, כל אחד קורא קטע, ויש קטעים שכולם קוראים ביחד. קוראים את זה לאט לאט ובהתלהבות, כמו הלל. מתי שצריך להרים את הכוס – מרים את הכוס, מתי שצריך להוריד ולגלות את המצה – תגלה את המצה. אם אתה רוצים להגיד כמה מילים קצרות של הסבר פה ושם באופן של "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה הַבָּזָק"[30] בשביל לעורר, זה בסדר. אבל לא להתחיל לספר ולספר, וזה מספר, והילד מספר. בכזה אופן עלולים להגיע לחצות ועוד לא גמרו את ההגדה. צריך להספיק הכל כולל ה'הלל' וקריאת שמע שעל המיטה לפני חצות.

'מוציא' 'מצה'. לפני שאתה נוטל את הידים תכוון אַי אַי אַי, איזה מצווה באה לך עכשיו, מצווה נדירה, פעם בשנה, שיש בה הרבה לאוין והרבה עשין. הנה עכשיו אתה מקיים את זה, לפחות תגיד איזה לשם יחוד לפני ה'רחצה'. ואז כשאתה בא ללעוס את המצה… כמו שכאשר אתה שותה את היין אתה בעצם לא שותה יין אלא שותה שמות קודש, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. כך כשאתה לועס מצה, אתה לא לועס מצה, אתה מכניס הויו"ת, שמות קודש, אתה מכניס אותם בתוך הנשמה שלך. זה הכלים, הקב"ה רוצה שנלעס את המצה, "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי"[31], השם רוצה שנכניס את התורה בפנים.

'מרור'. ב'מרור' צריך להזהר לא להטביל אותו יותר מדי בתוך החרוסת. ואת החרוסת, צריך לעשות אותה מכל המינים שנמשלו לעם ישראל. וגם לשים זינגוויל, קינמון, זכר לתבן שהיה בתוך הטיט, וגם להוסיף יין ואז יערבב את הכל. ומותר לעשות את זה אפילו ביום טוב, זה לצורך אכילה. מי שלא יודע להכין יקנה מוכן ויוסיף על זה קצת יין.

'שולחן עורך'. צריך לאכול סעודת יום טוב. לפחות חתיכת בשר עם קצת תוספת. ישתה קצת יין, יאכל עם זה קצת מצה, קצת חסה, קצת כרפס, יערבב את הכל ביחד ב'שולחן עורך'. לפני שהוא גומר את ה'שולחן עורך' יקח את הביצה אבל לא ישאיר את הקערה חסרה ביצה. צריך להשאיר ביצה אחת בתוך בקערה, וכך גם עם שאר הסימנים. יחלק ביצה לכל אחד ויגיד "זכר לקורבן חגיגה", ככה אומר ה'בן איש חי'. שתיקנו חז"ל שני תבשילים, זרוע לזכר קורבן פסח וביצה לזכר קורבן חגיגה.

'צפון'. גם 'צפון' צריך להיות בהסיבה, לא לשכוח. כמובן שיאכל מינימום כזית. ה'בן איש חי' אומר שיאכל שתי כזיתות[32].

'ברך'. כמה צריך לדקדק בברכת המזון בפרט בלילה הזה. בברכת המזון מזכירים את הפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן"[33] שבו רמוזים כל שמות הפרנסה שראשי התיבות שלהם זה פסח – פא"י, סא"ל, חת"ך. לרמוז לך שמהמצוות של ליל הסדר יורד לאדם שפע של פרנסה גשמית ורוחנית ברווח לכל השנה כולה. מאיפה זה בא? מברכת המזון, כשאדם מברכת ברכת המזון בכוונה ובשמחה.

'הלל'. ב'הלל' יש בו את כל סוגי ההלל. הלל הרגיל שמתחילים שני פרקים עוד בסיום ה'מגיד', ופה משלימים "שפוך חמתך על הגוים", "לא לנו" ואחר כך מוסיפים 'הלל הגדול'[34] ו'נשמת כל חי'. ואז שותים כוס רביעית בהסיבה ומברכים 'על הגפן ועל פרי הגפן'.

מי שעשה את כל זה הוא 'נרצה'. אז מה זה נרצה? עכשיו אתה פשוט קיבלת את הכלים להתחבר למלך, איך להגיע ל"אני ה' לא שניתי", איך להגיע אליו, איך להתחבר אליו. אז אומרים לך – אתה יודע, התחברת! נו, מה אתה עושה עכשיו? הולך לישון? עכשיו זה רק מתחיל! כלומר הענין מתחיל עכשיו, עכשיו תתפוס את עצמך בידים ותתחיל לספר ביציאת מצרים. לפחות תאמר את התפילה שתיקן רבינו הרש"ש, תפילת ה'נרצה'. תפילה מאד יפה וחשובה. ואחר כך חד גדיא וכו' וכו'.

יהי רצון שהשם יתברך יעזור שנהיה רצויים לפניו ויגאל אותנו גאולת עולמים אמן. 

[1] ויקרא ו' ב'

[2] אין 'צו' אלא לשון זירוז מיד ולדורות

[3] עיין שם באורך

[4] שער הכוונות דרוש ד' דפסח, בשם הזוהר

[5] מובא בספר 'דבש לפי' לרבינו החיד"א מע' ח' סע' י"ח, בשם גורי האר"י

[6] תהלים קל"ט י"ב

[7] נהר שלום ל"ב ע"ב

[8] במדבר ט"ו מ"א

[9] אור"ח תפ"א ב'

[10] שמות כ"ג ט"ו

[11] שמות י"ב ל"ט

[12] שער הכוונות דרושי הפסח דרוש ג "גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי בליל פסח הוא זיווגא עילאה מסטרא דלעילא ולא מסטרא דילן"

[13] תענית כ"ג ע"ב

[14] מלאכי ג' ד'

[15] שם ו'

[16] שמות ה' ב'

[17] שמות ט' כ"ז

[18] תהלים קי"ח ט"ז

[19] ברכות ל"א ע"א

[20] ברכות נ"א ע"א

[21] ראה להלן בהסבר על 'יחץ'

[22] מיין נוקבין

[23] שמות י"ב י"ח

[24] ע"ב – יו"ד ה"י וי"ו ה"י, ס"ג – יו"ד ה"י וא"ו ה"י, מ"ה – יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ב"ן – יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה

[25] זוהר ויחי ר"כ ע"ב ובעוד מקומות

[26] אלקי"ם במילוי יודי"ן כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם עולה שלוש מאות

[27] ראה נושא זה יותר בהרחבה בשיחה הבאה 'חשיבות הכרפס'

[28] כדי לא להתחייב בברכה אחרונה

[29] חכמה בינה דעת

[30] יחזקאל א' י"ד

[31] תהלים מ' ט'

[32] אחת זכר לקורבן פסח הנאכל על השבע והשניה זכר למצה הנאכלת עם קורבן פסח

[33] תהלים קמ"ה ט"ז

[34] כי לעולם חסדו