פרשת שלח - עיבור נשמות

אני מבקש שתעזרו לי על ידי הקשבה, מכיון שהדברים צריכים ישוב הדעת. השם יסייע בידינו להוציא את הדברים מהכח אל הפועל, ולאמר בתוך הדברים איך אנחנו מתחזקים ולוקחים את הדברים הלכה למעשה. כל אחד יתחזק. כל מה שאני אומר זה מדברי האר"י הקדוש. אני עושה מזה קצת טעמים, אבל הכל כתוב בשער הפסוקים של דברי האר"י.

פרשת 'שלח לך' ענינה מרגלים. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ, כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה', כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה"[1]. מדייק האר"י שבשאר המקומות כשמוזכרים הנשיאים כתוב "רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"[2], ופה כותב "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". אומר האר"י חידוש גדול. אומר, כמו שביארתי לך אצל יוסף, שיוסף כשבאו אליו האחים, עשרה האחים, אמר להם "מְרַגְּלִים אַתֶּם!"[3]. אַי אַי אַי, מה זה "מרגלים אתם"? כפשוטו, באתם לרגל את ארץ מצרים. לא, הוא התכוון להגיד להם אתם תכנסו במרגלים, אתם תהיו המרגלים שמשה שלח. לכן כתוב "ראשי בני ישראל". מי נכנס בכל אחד? בכלב בן יפונה נכנס יהודה, בשפט בן חורי נכנס שמעון, בשמוע בן זכור נכנס ראובן, בכל אחד מהנשיאים נכנס אחד מבני ישראל. תכף נראה למה.

כלל גדול בידנו, הבא להטהר מסייעין אותו[4]. מסייעין אותו על ידי נשמות של צדיקים[5]. כשעולה בלב האדם לעשות איזה מצווה, בפרט כשהוא מכוון בליבו לשם שמים, אז הקב"ה מסייע לו. לפעמים הוא מסייע לו מלמטה על ידי בני אדם, על ידי עניינים של העולם, ולפעמים הסיוע הוא מלמעלה, מאמצים את כוחו מלמעלה ע"י נשמות של צדיקים, וזה נקרא עיבור, מתעברים בו נשמות של צדיקים.

מה ההבדל בין עיבור לגלגול? אומר רבינו האר"י, כשבא אדם בגלגול, הוא מתגלגל מתחילת לידתו עד מיתתו. כל ימי חייו הגלגול נשאר איתו. כמה גלגולים יכולים להיות באדם? חוץ ממנו – שלושה[6]. כמו שהפסוק אומר "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ‑ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר"[7], עם גבר – ביחד עם האדם זה ארבע. כלומר, נשמה שפעם הייתה פה בעולם ונכשלה, לא הצליחה בכל המשימות ובכל התפקידים שלה, חייבת לחזור בגלגול. אבל מה הטעם להחזיר אותה בגלגול? היא בטוח תכשל. אם בגלגול הקודם היפה שלה היא נכשלה ולא הצליחה לעשות הכל, אם נביא אותה כמות שהיא בגלגול – בודאי היא תכשל. אז מה עושה הקב"ה? מצרף אותה אל נשמה שלא היתה בעולם. זוהי בעצם הנשמה של האדם.

אז יכולים לצרף לאדם עוד שלוש נשמות מגולגלות. אומר לו הקב"ה, בני, אני צריך להביא את הגאולה, אני לא יכול לשלוח אותך לבד, מה דעתך, תעזור לי קצת, קח איתך איזה שלושה איש לתוך העולם הזה, תתקן אותם. ואז הם באים מתחילת הלידה עד המיתה, הם סובלים איתו כל מה שהוא סובל. אם מישהו דוקר אותו במחט, גם הוא (הנשמה המגולגלת) נדקר. כל מה שהוא סובל, גם הוא סובל.

אומר האר"י בשער הגלגולים, פעמים שהם גם מבלבלים אותו, כי הם כבר היו פה בעולם הזה. אם עכשיו אני הולך לטיול בחו"ל עם מישהו, ואני אף פעם לא הייתי בארץ הזו, אז אני כמו עיוור, איפה שהוא מוביל אותי אני הולך. הוא אומר, אתה הָיִיתָ פה פעם? אז איפה תלך? בא, בא איתי, ימינה, שמאלה, לאן שהוא הולך אני הולך איתו, אני לא מכיר. הם היו פה בעולם, אז הם מכניסים בלב האדם, לוקחים אותו לכל מיני דרכים. הוא צריך להתגבר. הוא צריך לומר להם אתם מושכים אותי? אני צריך למשוך אתכם! בשביל מה באתי לעולם? הוא צריך לחפש מה באמת התיקון האמיתי של הנשמה שלו, ולא רק לשים לב לתיקון של הנשמות שבאו בגלגול איתו. הוא צריך לתקן אותם ולא הם יקלקלו אותו. זה גלגול.

עיבור לא בא מהלידה של האדם, אלא זה באחת התחנות של הזמן, אדם פתאום זוכה לעיבור. זה לא קורה באקראי, אלא רק אם יש לו זכות, אם הוא עושה איזו מצווה מיוחדת, איזו מסירות נפש מיוחדת, איזה תפילה מיוחדת, וכן על זה הדרך, בפרט אם הוא מדקדק במצוות דקדוקים רבים. כי הנשמות בגן עדן, הנשמות הקדושות, לא יבואו לסייע בעיבור אם אתה לא תעשה משהו מיוחד שחסר להן. כשאותו הצדיק שנמצא בגן עדן רוצה להכנס בעוד דרגה אחת יותר פנימית בגן עדן, אומרים לו תראה, מי נמצא שם? רק אלה שדקדקו. אתה לא דקדקת, איך תכנס לשם? אומרים לו אם אתה רוצה להכנס למקום הזה, לך תכנס קודם באחד פלוני שמדקדק באותן מצוות שאתה לא דקדקת בהן. תכנס בו ואז תזכה יחד איתו באותן דקדוקי מצוות ותקח לך את מה שאתה צריך. הוא שואל, כמה זמן אני צריך להיות שמה? – אומרים לו חודש. ואז אחרי חודש מכניסים אותו למקום יותר פנימי.

כלומר העיבור בא בעיקר בשביל עצמו. אבל, כשהנשמה של צדיק באה, היא גם מסייעת לאדם, מכניסה בו התלהבות, אש להבת שלהבת. והראיה, כשהעיבור עוזב את האדם, האדם חוזר לעצמו, מרגיש ירוד. כלומר, כשהיה בו העיבור, הוא חשב שכל העילוי וההתלהבות באה ממנו. אבל תדע, זה לא אתה, זה מישהו פה שנמצא איתך, הוא מלהיב אותך, ואז האדם מדקדק ומדקדק ואז כשהעיבור משיג את מה שהוא צריך, הוא הולך.

לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי[8]. ההבדל בין עיבור לגלגול – שהעיבור רק בא לרווח ולא להפסד. זה לא 'היתר עסקה', שהיא לרוח ולהפסד. העיבור בא רק להרויח. והראיה, אם יוסף או דוד או שלמה ירצו לעשות איזה חטא או עבירה, העיבור יאמר רגע רגע, חכה שניה, תן לי לצאת ותעשה מה שאתה רוצה, לא איתי. הוא בורח. הוא לא קשור אליו מהלידה עד המיתה כמו גלגול. הוא עיבור. אם תעשה מה שאני אומר לך, בסדר. אתה רוצה לעשות איתי מה שאני לא רוצה? – שלום, הוא בורח. זה עיבור.

אומר רבינו האר"י, "שלח לך אנשים", הם היו צדיקים[9]. בתחילה הם היו צדיקים, רצו ללכת לראות את טוב הארץ, לקרב את ארץ ישראל לעם ישראל. הם נשאו בדעתם ללכת לשליחות קודש גדולה כדי לשדך לעם ישראל את ארץ ישראל, וממילא לשדך להם את קרבת הבורא. כי הרי בארץ ישראל "עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"[10]. כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א‑לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א‑לוה[11]. למה? כי בכל מדינה בחו"ל יש שר ממונה. כשאתה שולח את התפילה, את המצווה, את התורה, השר ההוא לוקח משהו, כי הוא מתווך, לכן דומה כמי שאין לו א‑לוה. אבל בארץ ישראל הממונה זה הקב"ה. מי שדר בארץ ישראל זה דבר חשוב. אז לכן הנשיאים משדכים לעם ישראל לא רק את הארץ, אלא גם את הקב"ה.

למי נתנה ארץ ישראל? לאבות, ומי ירש אותה? השבטים – ארץ בנימין, ארץ יהודה. מי שלמד את חלוקה של ארץ ישראל לשבטים, רואה שקוראים לכל חלק וחלק על שם השבט. השבטים קבלו את הארץ. אז לכן כשעלה בדעתם של הנשיאים לעשות את השליחות הזו, הם באו בעיבור לסייע למרגלים, כי הם ידעו שזו שליחות קשה מאוד ועלולים להכשל. אז הם באו להתעבר בהם כדי לשמור וסייע להם.

אומר רבינו האר"י, בכולם יש אותו לשון כגון "לְמַטֵּה דָן, עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי"[12] וכו', חוץ משבט מנשה שיש לו לשון אחרת, "לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה, גַּדִּי בֶּן סוּסִי"[13]. למה באפרים כתב "לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן"[14] למה לא כתב "למטה יוסף למטה אפרים" כמו במנשה?

כאמור בכל נשיא נכנס השבט שלו. יוסף איפה נכנס? במנשה. לכן הוסיף "למטה יוסף למטה מנשה" כי כתוב "ראשי בני ישראל המה" בני ישראל ממש נכנסו בהם. מנשה ואפרים הם בני יוסף לא בני ישראל. אז אצל מנשה נכנס יוסף בעצמו בעיבור. ראה משה רבינו, אוֹי אוֹי אוֹי, כולם יש להם עיבור של השבטים. מי נשאר חשוף בלי עיבור של בן ישראל, שרק אפרים בן יוסף נכנס בו? הושע בן נון, זה התלמיד של משה רבינו. אַי אַי אַי, כולם שואלים למה הוא התפלל רק עליו? כי הוא ראה אותו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, אין לו עיבור של שבט בן ישראל. אז משה רבינו פחד עליו מאוד, לכולם יש סיוע של שבט בן ישראל, והוא פחות מהם, פחות מאחיו.

משה רבינו שם לב שהקב"ה אמר לו "שלח לך", כאילו אמר לו, חוץ ממה שאתה שולח את הנשיאים, ואת השבטים, תשלח גם לך, תשלח שליח שלך. מאיזה שבט משה? שבט לוי. שבט לוי לא מקבל נחלה, לכן לא שלחו ממנו אף אחד, הוא לא מופיע שם. החליט משה רבינו, הכי טוב, מה אני אעשה להושע בן נון למטה אפרים? – אני אתן לו את לוי, אני אעבר בו את לוי, הרי לוי נמצא אצלי. משה רבינו, כשהיה הולך, לא היה הולך לבדו, היה הולך עם עמרם, עם קהת, עם לוי, עם יצחק, עם אברהם, כולם היו אצלו. פשיטא, אדם שזוכה להיות צדיק, מתעברים בו כל הנשמות של אבותיו ואבות אבותיו, והוא מוביל את כולם בהמשך הדרך. זה התפקיד של הבנים להמשיך את דרך האבות, ואז האבות נמצאים בתוכו.

אז משה רבינו לקח את לוי, והכניס אותו ביהושע. ומה עוד עשה לו? הוסיף לו י' לשמו – י‑ה יושיעך מעצת מרגלים[15]. עכשיו אתה תהיה יותר טוב מהם. הם, העיבור שלהם יכול לברוח, אבל אני מכניס לך עיבור בקבע, לא אחד שיברח ממך. אומר רבינו האר"י, על ידי התפילה של משה, בעצם כאילו הוא בעצמו התעבר ביהושע ביחד עם שבט לוי, "שלח לך", הוא שלח את עצמו עם לוי בתוך יהושע. ואומר רבינו האר"י, נתן לו עיבור בקבע, עיבור מחיים. ואז מובן למה הוא התפלל על יהושע.

מפה יש לנו יסוד מהתורה, שיש עניין להוסיף שם. כשאדם לא טוב לו גשמית, רוחנית, בריאותית, אז מוסיפים שם ומתפללים עליו. אז הנה יש לנו ראיה מפורשת. ומה המשמעות שלה? המשמעות שלה שאתה מוסיף עוד איזה כח רוחני לאדם. לנשמה שלו, אתה מוסיף לו כח עזר שמסייע לו.

כלב בן יפונה כתוב עליו "וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ"[16]. למה אמר "עבדי"? אומר רבינו האר"י, ידוע שכלב גלגול של אליעזר עבד אברהם, לכן אמר "עבדי". מה זה "רוח אחרת עמו"? כתוב "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר"[17], משה רבינו נתן להם תכנית איך לרגל את הארץ. קודם כל נגב, הם עלו את כל הנגב, אחר כך עלו לים. התחילו נניח מעזה ועלו דרך הים עד הר ההר, עד צור וצידון למעלה, ומשם הלכו מזרחה וחזרו בחזרה. כלומר, עברו את כל הארץ בארבעים יום. אז כתוב "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן"[18], "ויעלו זה בנגב" לשון רבים, כולם עלו, "ויבוא עד חברון" מה זה ויבוא? למה לא "ויבואו"? אף אחד לא הלך עד חברון, רק כלב. כלב בן יפונה הלך לבד לחברון[19]. שם לב שהם מדברים ומתווכחים, אמר עכשיו זו הזדמנות שלי לברוח, אף אחד לא ישים לב. אף אחד לא יראה מה אני עושה, מה אני לא עושה, אחר כך אני אתחבר אליהם, אני יודע את התכנית.

בא לחברון. למה הלך לחברון? הלך להשתטח על קברי האבות שבחברון[20]. למי הובטחה הארץ בברית בין הבתרים? לאברהם, לאלה שאהבו את הארץ, לאלה שמסרו את נפשם. וכתוב שאברהם הלך לאורכה ולרחבה[21], אמר לו הקב"ה, תהיה סימן לבניך, אתה עכשיו כובש את הארץ בשביל הבנים שלך[22].

אז הוא הלך להשתטח על קברי האבות, והוא התפלל על עצמו שלא יוסת מעצת מרגלים[23]. אז מה הוא עשה בזה? הוא זכה על ידי ההשתטחות על קברי הצדיקים שיתעברו בו האבות הקדושים. חוץ מהשבט שלו, יהודה, יש לו עכשיו "רוח אחרת", הוא השכיל לתמוך בעצמו חזק, לא הסתפק בסיוע שנתנו לו. הסיוע שנתנו לו מהשמים זה בשביל לראות את האמת, והוא רואה את האמת, אבל האנשים האלה עושים שטיפת מח, איזה דיבורים הם מדברים? יהושע – אין פחד שהוא יוסת, כי יהושע קנאי, הוא שומע איזה דעה, הוא מתוכח איתו, צועק, איידי דטריד למיפלט לא בלע[24], הוא עסוק להתווכח איתם אז הוא לא בולע את ההשפעה שלהם. אבל כלב היה בעל אופי שקט, לא חם מזג כמו יהושע.

אז מיהושע היה להם חשש שהוא יקלקל להם את הכל, אמרו, נהרוג אותו. לכן משה התפלל עליו שלא יהרגו אותו – י‑ה יושיעך מעצת מרגלים. לא היה חשש שיוסת, אלא שתהיה להם עצה של "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" ויהרגו אותו. אבל כלב – אין חשש שיהרגו אותו. הוא יושב ומניע בראשו, שומע את כולם, והם חושבים שהוא שותק מכיון שהוא מודה, שתיקה כהודאה. אבל בליבו הוא ידע את האמת. אבל הוא חשש לקלקול בדעה, בהשקפת עולם האמיתית, הלך לחברון לקבל את ההשקפה, ואז הוא קיבל עיבור גדול של אבות העולם.

בסוגרים, מהתורה יש לנו ראיה על השתטחות על קברי צדיקים. אדם אומר, מה אני אשתטח? לא חבל שאני אסע שעה או שעתיים עד מירון, ועוד זמן החזרה, ואני נשאר שם רק איזה חצי שעה? במקום זה אני אלמד שלוש שעות פה וזהו. לפעמים בן אדם מתעצל ללכת להשתטח על קברות צדיקים. תדע לך, מה שזה נותן, הרבה דברים אחרים לא יכולים לתת, אתה זוכה שאיזה ניצוץ מהנשמה של הצדיק תכנס בך, ואתה נדלק! הָיִיתָ כבוי, לא היה לך כח לכלום, ומי יודע אם תשאר במצב הזה לאיפה תדרדר. אתה הולך, ממלא את המצברים, את הנשמה, מדליק את עצמך ועכשיו אתה ממשיך הלאה. זה מה שעשה כלב, "עקב רוח אחרת היתה בו".

אומר רבינו האר"י, מה שכתוב במרגלים כשבאו אצל משה, לא כתוב "ויבואו אל משה", מענין. אלא מה כתוב? "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה"[25], הנה, רשום מפורש. אומר רבינו האר"י מה זה "וילכו ויבואו אל משה"? – כשהם באו אל משה לדבר לשון הרע על ארץ ישראל, קודם כל הלכו העיבורים של הנשמות של השבטים, ואז "ויבואו את משה" וכו'.

מכל זה, אנחנו צריכים להתעורר חזק מאד. דבר ראשון על תפילות. אדם לא יודע, התפילה הופכת עולמות, "י‑ה יושיעך", כמה צריך שאדם ישתדל בתפילות. אם אדם מתפלל ולא מצליח – אז לך למקום של השראת השכינה, לכותל, לשמואל הנביא, לרשב"י, לעוד מקומות. כשאדם מתפלל על קבר של צדיק – יש לו סיוע מצד מקום השראת השכינה הקדושה ומצד הנשמה הקדושה של הצדיק.

בקיצור, כמה אנחנו צריכים להודות להשם שאנחנו בארצנו הקדושה. כמה צריך תמיד להסתכל בטוב הארץ. להסתכל על עם ישראל באופן של "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"[26]. ללמד זכות על עם ישראל. אם אדם מדבר רע, הוא נהיה רע. אם אדם מדבר טוב, הוא נהיה טוב. הטוב מתעבר בך. צריך כל הזמן להזהר מלדבר רע, מלדבר בגנות, לא בגנות של דומם ולא צומח ולא חי וכל שכן לא בני אדם. צריך ללמוד שאף אחד לא מושלם, גם אתה לא מושלם. אז אל תסתכל ואל תדבר על החלק הלא מושלם, על החלק הרע. תסתכל בכל אחד רק על החלק הטוב שבו, תדבר עליו סנגוריה, תדבר עליו טוב, והוא יהיה יותר טוב. כשמדברים על אדם טוב, הופכים אותו ליותר טוב. כל המלמד זכות על ישראל, אז בעצם הוא מעלה אותו מכף חובה לכף זכות על ידי הדיבור. זה כמו תפילה, אתה הופך אותו לטוב. חס ושלום אם אדם מדבר רע, אז הוא הופך אותו, הוא זורק אותו לכוון לא טוב.

לפעמים יש בן אדם קורא לבן שלו "חמור" מכיון שהוא אמר לבן שלו לעשות משהו, והוא עשה את זה לא טוב. אומר רבינו האר"י, אוי ואבוי. שיזהרו ההורים לא לקרוא כאלה מילים לבנים. כי אתה מכניס בו קליפה של חמור. אתה יכול לעשות ממנו באמת חמור. תגיד לו איזה מילה טובה, תגיד לו מה לעשות, תגיד לו ככה לא טוב לעשות. מה אתה קורא לו חמור?! או כל מיני כינויים אחרים. לפעמים גם מפחידים אותם, תזהר, החתול יבוא… השם ישמור! אפילו אם לא יבוא חתול, אתה אמרת חתול יבוא, יכול להכנס בו איזה קליפה של חתול. מה אתה מדבר?! או שאומרים הכלב יבוא ויעשה לך כך וכך. חסר איך לדבר עם הילדים? איך לגעור בהם? צריך האדם מאד להזהר במילים שהוא מוציא. כי אם אתה מאמין שמילים טובות משפיעות, תאמין גם שמילים הפוכות גם משפיעות. זה כמו עיבורים. אדם מתפלל, אדם מדבר, כשאתה מדבר עליו טוב אתה מכניס בו רוח של קדושה. אתה הופך אותו לטוב. כמה חשוב לימוד זכות על ישראל, לימוד זכות על הכלל, על הפרט. ואהבת לרעך כמוך, אף פעם אל תסתכל על הצד הלא מושלם של אשתך, תסתכל על הצד המושלם. תסתכל כמה היא מיטיבה לך. אותו דבר בבנים, אותו דבר בשכנים, אותו דבר בבית הכנסת. לא הביט אוון.

שאלה של אחד התלמידים: כבוד הרב, יש לי שאלה, למה האשה תמיד מסתכלת על הדברים הלא טובים שבי?

תשובת הרב: לא, היא בסדר. האשה תמיד בסדר. היא שליחה של הקב"ה. מה אתה רוצה ממנה? מה שהיא אומרת היא אמורה להגיד. היא יש לה שליחות. העבודה של האדם, שהאשה תלויה בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. מי האחראי בבית? נניח, אם עכשיו קרה משהו באיזה מפעל. את מי תופסים? תופסים את בעל הבית. אפילו שהוא לא נמצא כל כך במפעל, הוא אחראי, הוא חותם, הוא יש לו זכות חתימה. לא תופסים את המנהל, או את ראש המחלקה, או את הפקיד, או את הפועל שעשה את הטעות. גם אותו תופסים אבל זה לא העיקר. אותו דבר בבית, מה אתה תופס את האשה, מה אתה רוצה? היא טפלה אליך, אתה פה בעל הבית, אתה פה אחראי לעבודת השם. אתה תלוי במי שאמר והיה העולם, אז אתה אל תתפוס אותה בדבר הזה. כאשר אתה תסתכל על הטוב שבה, הפכת אותה לטוב ואז היא תדבר עליך רק דברים טובים. אתה מבין? זה הכל תלוי באדם. וכן על זה הדרך. והשם יתברך יעזרנו, שכל הזמן, הוי דן את כל האדם, כל האדם, לכף זכות[27]. אמן כן יהי רצון.

[1] במדבר י"ג א'-ג'

[2] במדבר א' ט"ז, במדבר י' ד', יהושע כ"ב כ"א

[3] בראשית מ"ב ט'

[4] יומא ל"ח ע"ב, ובעוד מקומות

[5] כמ"ש בשער הגלגולים הקדמה א' בשם מדרש הנעלם כ"י על הבא ליטהר מסייעים אותו: ר' נתן אומר נשמתם של צדיקים באות ומסייעים אותו

[6] שער הגלגולים הקדמה ד'

[7] איוב ל"ג כ"ט

[8] נדרים ל"ו ע"א

[9] במדבר רבה ט"ז ה'

[10] דברים י"א י"ב

[11] כתובות ק"י ע"ב

[12] במבדבר י"ג י"ב

[13] שם י"א

[14] שם ח'

[15] סוטה י"א ע"ב

[16] במדבר י"ד כ"ד

[17] במדבר י"ג י"ז

[18] שם כ"ב

[19] סוטה י"א ע"ב

[20] שם

[21] בראשית י"ג י"ז

[22] רש"י: שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו, ב"ב קיט ע"ב ירושה היא להם מאבותיהם

[23] סוטה י"א ע"ב

[24] זהו הניסוח כפי שמנסחים אותו הראשונים על פי הגמרא בחולין ח' ע"ב בהקשר של בליעת איסור בכלים או במאכלים והכלל הוא שכאשר הכלי או האוכל נמצא עכשיו בפעולה של פליטה, כגון כלי בעת הגעלת כלים, הוא איננו בולע באותה עת את האיסור שנפלט כבר לתוך המים. וניתן ללמוד מכך גם לחיי האדם – כאשר אדם עסוק בפליטה החוצה, כפי שמובא כאן לגבי יהושע, הוא איננו בולע.

[25] במדבר י"ג כ"ו

[26] במדבר כ"ג כ"א

[27] אבות א' ו'