פרשת ויגש - שמע ישראל

ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידנו כוננהו. פרשת 'ויגש' היא פרשה של ירידת מצרים. זהו. אנחנו קוראים כבר את פרשת 'שמות' בפרשת 'ויגש', "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו"[1]. הוא מונה את כל הבנים והנכדים, כל השבעים נפש שירדו למצרים.

כתוב בפסוק "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע"[2], התחיל לנסוע. "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק"[3]. אדם מתכונן לנסיעה כזו, מתפלל, והקב"ה עונה לו מן השמים "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵ‑ל אֱלֹקֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"[4].

אומר הזוהר הקדוש[5], למי אומרים אל תירא? אתה רואה בן אדם פוחד – אתה אומר לו אל תפחד, אל תפחד, זה שום דבר. ילד רואה איזה בעל חי – אתה אומר לו הוא קשור, זה כלום, והילד תופס את האבא שלו, פוחד. אם השם בא במראות הלילה, בא בנבואה ואומר, אל תירא אני הולך איתך, אני איתך, אנוכי ארד עימך, ואנכי אעלך גם עלה. הבטחה עצומה. אז מה יש יותר לפחד?

אף על פי שקיבל הבטחה, אנחנו מכירים את יעקב אבינו, גם כשהלך ללבן קיבל הבטחה ואף על פי כן הוא לא סמך על ההבטחות. אמר, עכשיו מה יגרום החטא? גם פה אפילו שקיבל הבטחה "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", יעקב אבינו עשה הרבה הכנות לירידת מצרים, הכנות לעצמו, והכנות לבניו, ולדורי דורות.

כתוב שגם יוסף עשה הרבה הכנות שיהיה יותר קל לגלות של מצרים, זו באמת גלות קשה. אבל על כל פנים, אנחנו נדבר עכשיו על יעקב. מהם ההכנות שעשה יעקב אבינו? אני לא אומר את כולן, אבל כמה דברי חיזוק. "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה, וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן"[6]. אתם יודעים, כל החבורה, ילדים נשים זקנים צאן ובקר הולכים לאט לאט. אבל ליהודה נתן איזה סוס מהיר, ואמר לו תלך אתה ראשון, תכין את הדרך. ואת יהודה שלח לפניו, עם צוות של עשרה איש או יותר, "להורות לפניו גושנה, ויבואו ארצה גושן". שילך לבדוק את המקום. כי הרי הם ביקשו לשבת בגושן. ולמה בקשו את גושן? מצרים ערוות הארץ. גושן זה היה נדוניה, או מה שנקרא מתנה, שנתן פרעה לשרה אימנו כשהיתה אצלו עם אברהם[7]. אז גושן קבלה טאבו של שרה אימנו, קבלה קניין של שרה אימנו, אז יש בה יותר קדושה. לכן אמר לו, אני לא רוצה לשבת בתוך מצרים. גושנה. זה כבר הכנה. אבל אעפ"כ שלח את יהודה לפניו. ורש"י מביא מדרש אגדה, להורות לפניו – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.

מה הבעיה? עוד אין אף אחד שמבקש הוראה, עוד אין אף אחד שמלמד. כשתבואו, כולם באים, אז מיד לוקחים איזה קרוואן, שמים בו את הבית הוראה, עושים בית מדרש, עושים ישיבה. מה אתה צריך לשלוח אותו קודם? יעקב אבינו רצה להראות להם את הַחֶרְדָה, צריך להזהר מאוד מאוד בביטול תורה. צריך להזהר מאוד. אם רק עד שנבוא נשים בית מדרש, כל אחד מבולבל מעצם זה שהוא בא, ויהיה ביטול תורה. הוא שלח את יהודה להקים כבר את הישיבה וכבר שישבו עשרה וילמדו, ואז כשמגיעים, מי שיש לו מלאכה לפרוק, לעשות, לסדר – בסדר. ומי שלא – שב תלמד! מייד! שכבר לימוד התורה יהדהד במקום שהם באים אליו לפני שהם באים.

הכנה, התורה הקדושה, "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גושנה". זה בשבילנו לימוד גדול מאוד. אדם צריך לדעת שהעולם הזה הוא לא כל כך פשוט. עולם מלא נסיונות, מלא תככים, בני אדם לא ישרים, כל הרע של הגוים, כל מיני דברים שמתחדשים בעולם וגורמים לאדם נסיונות. אם אדם רוצה לעמוד בנסיונות – בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין[8], אנחנו צריכים לראות את ההכנה של יעקב. ההכנה של יעקב – לימוד התורה. שלא יהיה הפסק. שלא יהיה ביטול. כמה שאפשר שאדם יעשה, שיהיה לו דבקות המחשבה בלימוד התורה. זה יקל מעליו הרבה מאוד.

הכנה שניה. בהמשך כתוב "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"[9]. כשראה יוסף שכבר יהודה הגיע לארץ גושן, הבין שעוד מעט האבא וכולם יבואו, אז הוא התכונן. "ויאסור יוסף את מרכבתו", מרכבת המלכות. ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. הוא היה בעיר המלכות ועלה גושנה, להקביל את פני אביו. וירא אליו. אומר רש"י – יוסף, הוא נראה אל אביו. ויפול על צואריו. מי נפל? – יוסף נפל על צוארי אביו. ויבך על צואריו עוד. מי בכה? מי הרבה בבכיה? – יוסף בוכה, מתרפק, מנשק, מחבק. אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף, לא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע[10].

עשרים ושתים שנה הוא התאבל, בוכה, "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם"[11], לא יכלו לנחם אותו. יוסף היה בן הזקונים שלו, הוא העביר לו את כל התורה שלמד בבית שם ועבר[12]. כמו שאמרו חכמים, שיעקב אבינו ביקש לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף[13]. כלומר רוגזו של יוסף היה יותר גרוע ממה שסבל מעשו, מלבן, מדינה. ועכשיו הנה יוסף, נו, תסתכל עליו, תשמח, תחבק, תנשק.

עשרים ושתים שנה של געגועים, של אבל, הגיעו לסיום. איפה אתה? אתה קורא קריאת שמע? מה קרה? נץ החמה עכשיו? אם כן, אז גם יוסף צריך לקרוא עכשיו קריאת שמע, כולם צריכים לקרוא. אתה קורא קריאת שמע שעל המיטה? הגיע הזמן? אז כולם צריכים לקרוא. מה זה ה'קריאת שמע' הזה? זה הזמן לקריאת שמע? לכל דבר יש זמן, ועכשיו זה הזמן להפגש עם הבן, לחבק, לנשק. מה זה פה? מה ההסבר?

יש בזה הרבה פירושים. אחד הפירושים – הרי יש הלכה בשולחן ערוך שאדם לא ינשק בנו בבית הכנסת[14]. צריך לנשק את הבן, לחבק אותו, בבית. להראות לו אהבה, שאתה אוהב אותו. זה העיקר, החמימות שההורים נותנים להם – זה החינוך, זה הבריאות הנפשית שלהם. אבל בבית הכנסת, אם אתה מנשק את הבן שלך, אתה מראה שאתה אוהב אותו יותר מאשר את הספר תורה. יותר מעבודת השם, מהשכינה. פה מראים אהבה לקב"ה.

יוסף מחבק את אבא שלו, זה מצוות עשה דאורייתא, זה דבקות בהשם, הוא נדבק בהשם. למה? זה אבא. "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"[15] זה לקיים מצווה, אז אני נדבק בהשם. אבל אבא יתרפק על הבן?! הוא פחד שהוא יפסיד את ה"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד"[16]. מכיוון שהוא כל כך דבוק בהשם כל ימי חייו, הרי השכינה לא זזה מיעקב אבינו[17], יעקב אבינו בחיר שבאבות, יעקב שלימא – השלם שבאבות, הוא חשש מאוד שמהפגישה הזאת, הגעגועים הגדולים, העשרים ושתים שנה, כשהוא יראה את יוסף והוא יתרפק עליו, לרגע אחד הוא יפסיד את הדבקות בהשם. אז לכן מה הוא עשה? הוא התחיל לקרוא קריאת שמע לפני שפגש בו. ליחד את השם. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד"[18]. תחבק, תנשק, אבל אני לא פה. אני באחד, עם הכוונות של האר"י והרש"ש, אחד, אחדדדד, אחד במציאות, אין כלום, אין בן, יש מציאות השם. זה היה יעקב אבינו. אז מה ההכנה בזה?

ה'אור החיים' הקדוש שואל הרבה שאלות על מה שהשם אומר ליעקב אבינו "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". אחת השאלות שהוא שואל, היה צריך להגיד "כי גוי גדול אשימך שם", מה זה "לגוי גדול אשימך שם"? אומר ה'אור החיים' הקדוש על פי הרשב"י ומפרשי דבריו[19], ידוע שסיבת כל הגלויות היא ברורי הניצוצות הקדושים. אם עם ישראל היה זוכה, אז כשהיה יושב בארצו, בבית המקדש, מרוב הקדושה הגדולה שיש, מהשראת השכינה הגדולה שיש בבית המקדש, היה יכול לברר את כל הניצוצות בלי ללכת לגלות. אבל כשעם ישראל לא זכאי וכבר נגזרה הגזרה מאברהם אבינו בברית בין הבתרים – "וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"[20], אז אם כן פחד יעקב אבינו שדוקא אצלו הגלות מתחילה.

למה אברהם אבינו ויצחק אבינו ניצלו מזה? שהבנים שלו[21] ילכו, למה הוא? אז הקב"ה אמר לו תראה, כיוון שבתוך מצרים יש עכשיו את כל הנשמות של כל הדורות המקולקלים, ק"ל שנה של האדם הראשון, "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה"[22], הנשמות שנפלו מאדם הראשון במאה שלושים שנה שפרש מחוה, דור המבול, דור הפלגה, סדום ועמורה, כל הדורות האלו היו צריכים תיקון[23]. "לגוי", אני מוריד אותך "לגוי גדול", יש שם גוי גדול בתוך מצרים, צריך להוציא אותו.

באמת, אלה שיצאו ונבררו בתוך הצער והעינוי של הרד"ו שנה, אלה קיבלו תורה בהר סיני. שישים ריבוא, מליונים, שקיבלו תורה בהר סיני, זה אותם הנשמות שנתקנו ע"י עם ישראל. שתוך זמן קצר, משבעים נפש שירדו יצאו שישים ריבוא. אז אומר ה'אור החיים' הקדוש, אומר לו הקב"ה ליעקב אבינו תראה, אם אתה לא תרד, אי אפשר יהיה לעשות את המלאכה. "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"[24]. הקדושה העצומה שלך, היא תלקט את השורשים של הנשמות האלה, תזעזע אותם, תביא אותם, תוציא אותם לתיקון. אבל אני מבטיח לך, שבזמנך לא יהיה שעבוד. ובאמת כל זמן שיעקב היה חי לא רק שלא היה שעבוד, אוהו, היה טוב מאוד לעם ישראל שם באותו זמן. שיעבוד? אפילו בזמן השבטים לא היה! כל זמן שחי אחד מהשבטים עדין לא שעבדו בהם, זכרו את יוסף. אבל אצל יעקב, "ויחי יעקב", חיים טובים היה לעם ישראל בשבע עשרה שנה האלה שיעקב היה שם. היה חיים טובים גם למצרים. היה להם ברכה בגלל יעקב, הרעב נפסק באמצע. במקום שבע שנות רעב, כשיעקב נכנס, הנילוס עלה על גדותיו, שטף את מצרים ונפסק כל הרעב[25]. אפילו שהיתה גזרה מהשמים, הרעב נפסק ונהיתה להם ברכה.

וגם יעקב, הנה הוא רואה את בניו. ולא מת יעקב, אומר המדרש, עד שראה שישים ריבוא מיוצאי חלציו[26]. כלומר, רק לאחר מכן התחיל העניין של השעבוד. כי כדי להוציא אותם, את הניצוצות של הקדושה, חייב היה להיות צער. כמו שאומר האר"י, למשל דור הפלגה, מה היה החטא שלהם? "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים"[27]. פה במצרים – "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים"[28]. "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"[29] זה דור המבול[30]. כך לכל דור ודור היה איזה תיקון בשעבוד שעם ישראל השתעבד.

"כי לגוי גדול אשימך שם". אז אם כן, גם היתה הכנה מצד הקב"ה לירידה של מצרים כדי לתקן באמת את כל הדורות. ואם תאמר והרי אברהם יצחק ויעקב כבר תקנו. אברהם תיקן עשרה דורות עד נח, יצחק תיקן מנח עד אדם, ובא יעקב ותיקן גם את אדם הראשון. אז אם כן כבר הכל מתוקן. כן, השורש מתוקן. השורש שלהם באדם הראשון מתוקן. אבל כל הענפים של כל הנשמות שנפגמו בכל הדורות עדיין לא מתוקנים. אז כמו שהשורש נתקן, עכשיו צריך לתקן גם את הענפים והענפים של הענפים. לכן היה צריך יעקב אבינו, שבאמת הוא השורש המושלם, לרדת איתם, כדי לתקן את השורש של כל הענפים. את הכתר שלהם. אחר כך השבטים תקנו את החב"ד לדוגמה, אחר כך באו הדורות האחרים תקנו יותר עד שהגיעו למלכות שזה קשה, "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת"[31], ושהם השתעבדו בסוף בשעבודים קשים מאוד ונוראיים. אחר כך, ברגע שנגמרו ניצוצות הקדושה, נגמר התיקון, התחילה הגאולה, בא משה רבינו. שמשה רבינו היה מתוקן, הוא לא היה מהנשמות האלה. מכיון שכבר נגמר הענין, אז הוא בא והוציא אותם.

גם יוסף הצדיק היה מכין אותם. מה ההכנה שעשה יוסף הצדיק? היה מל אותם[32]. בשנות הרעב, מי שבא לקבל אוכל, אמר לו יוסף אתה רוצה אוכל? תביא תעודה ממוהל שמלת, אם לא – אין אוכל. באו אל פרעה. אמר להם פרעה, לכו אצל יוסף. אמרו לו, הוא רוצה לעשות אותנו כולנו יהודים! מה זה? אמר להם פרעה, מה אתם רוצים? למה לא הכנתם אוכל? הוא הודיע לכם שיהיה רעב. אמרו לו הכנו, הכל נרקב. אמר להם פרעה, אז אם הוא יכול לעשות שהתבואה שלכם תרקב ושלו לא תרקב, אז מי יודע מה הוא עוד הוא יכול לעשות לכם, אז לכו אל יוסף, ואל תדברו כלום. כל מה שיאמר לכם תעשו. מילה. אם אתה רוצה לאכול תעשה מילה.

גם היה לוקח אותם ומעביר אותם ממקום למקום[33]. עכשיו האדמות לא שלכם נכון? מכרתם את הכל. אז אדוני עכשיו אתה לא תגור בבאר שבע, אתה תגור בחיפה. לקח את התושבים מפה שׂם שׁם, ומשׁם שׂם במקום אחר, ערבב את כולם. למה? שכשיבואו עם ישראל לא יגידו להם המצרים גרים אתם, מה פתאום באתם לפה? אנחנו פה התושבים. אז יאמרו להם ישראל, איך אתה תושב? סך הכל אתה נמצא פה חודש, חודשיים, חצי שנה. לכן עשה את כולם גרים.

והמילה, אומר רבינו האר"י[34]. על ידי המילה הוא הוציא מהם את הערלה ואז היה קל מאד אח"כ לברר מהם את הניצוצות של הקדושה. כלומר על ידי שהוא מל אותם, הוציא מהם את הערלה הקשה, אז עכשיו הנשמות יותר מזוככות ואז כשיבוא עם ישראל, יכולים מהר לתקן אותם. אז עשה להם מילה. אז גם יוסף היה עובד בעניין הזה של ההכנות.

אני אומר שזה מוסר גדול לכולנו, לכל אחד ואחד. עוד מעט השובבי"ם, צריכים לעשות ברית מילה מחדש, צריכים לשלוח את יהודה לפניו גושנה, צריכים ללמוד תורה חזק, והעיקר שבעיקרים לחזק את האמונה. האמונה והבטחון בהשם זה הדבר הכי חזק.

שמע ישראל. כשהוא נפגש עם יוסף, היה קורא את שמע, היה מקדים וקורא כדי שחס ושלום לא תפגם הדבקות והאמונה שלו מחמת אהבת הבן. כמה חשוב שאדם ייסד את כל עבודת הקודש שלו על אמונה. האמונה והבטחון הם הולכים ביחד. כמו שאומר ה'חזון איש', זה בכח וזה בפועל. אמונה בכח כולם מאמינים. אבל בטחון זה הלכה למעשה. למשל, אדם מתפלל. למי הוא מתפלל? בפשטות – לקב"ה. רואים אותו לומד תורה, למי הוא לומד תורה? לקב"ה. אבל כשהוא אוכל אתה לא יודע למי הוא אוכל. או שהוא רעב, או שטעים לו, או שסתם אוכל בלי לחשוב כלום, או שהוא אוכל בשביל הקב"ה.

כשהענינים באים לעולם הזה, אז פתאום האדם רואה איזה נתק. חסר פה בביטחון. יש לו אמונה, אבל הוא לא מחבר את זה לעולם. מה הוא אומר? הוא אומר "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם"[35]. כשאני מתעסק בענינים של שמים – השמים שמים להשם. אבל כשאני בא לארץ, אני הולך לישון, תן לי לישון איך שאני רוצה, מה זה פה? – הלכות כאלה, הלכות כאלה, תקרא קריאת שמע שעל המיטה… תעשה לי טובה – תן לי לנוח קצת. כשאדם נוהג באוטו הוא מתנהג כמו איזה… כמו כל הנהגים, כועס, צועק, מה אתה חושב? הוא אומר ככה כולם מתנהגים. אין כזה דבר. אומר החידושי הרי"ם, "השמים שמים להשם והארץ" – גם הארץ נתן לבני האדם לעשות ממנה שמים.

גם העולם הזה, אתה צריך לעבוד בו את השם. ולזה צריך דבקות של אמונה וביטחון. זה כמו יעקב אבינו. תראה, אפילו אהבת בן. עשרים ושתים שנה לא ראה את הבן. והיה קורא קריאת שמע כדי שחס ושלום האהבה והגעגועים לא יתפרצו ויוציאו אותו, אפילו לשניה, מהדבקות שלו בקב"ה. הדבקות באמונה מביאה בטחון, אתה לא שוכח, זה אמונה חושית. מי שיש לו אמונה הוא צוחק על בני אדם. למה אתה רץ? מה אתה עושה? בן אדם שיש לו בטחון בהשם, אז אם יש לו מאה שקל הוא אומר ברוך השם, מחר השם יעזור. ברוך השם יום יום. אבל בן אדם שאין לו בטחון אומר, מה זה מאה שקל? אני הולך למכולת, נגמר המאה שקל. מה יהיה מחר? אני צריך לעבוד עוד שעה נוספת.

אבל מי שיש לו אמונה אומר, לא. יש לי מאה שקל, את השעה נוספת אני אשים בגמרא, בחומש, בלימוד. חבל על הזמן. בשביל מה באתי לעולם? הבטחון מביא לאדם את החיים האמיתיים בעולם הזה. הוא יודע איפה לחתוך ומה לעשות. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"[36], כמו שאמרו חכמים, זו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה[37]. לא רק בתורה ובעבודת השם, בכל דרכיך, גם כשאתה מתעסק בענייני העולם הזה, דעהו. דע מי למעלה, מי עומד ומסתכל עליך, מי רואה אותך, תעבוד את השם גם כשאתה אוכל. כשאתה אוכל – תאכל עם השם, מה אתה מתבייש? השם נתן לך גוף שצריך לאכול, זה לא בושה, ככה הקב"ה ברא אותי. כשאני אוכל אני עושה את הרצון שלו, כמו שאני עושה את הרצון שלו כשאני לומד, כמו שאני עושה את הרצון שלו כשאני מתפלל, כשאני עושה חסד, עושה מצווה, צדקה. אני עושה חסד עם הגוף שלי, הקב"ה רוצה שאני אוכל, אז אני אוכל.

ואז אני מברך ועושה הכל בנחת, אני אוכל לאט לאט, לא בולע, לא אוכל באופן של "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה"[38]. בכל דבר הוא עושה הכל בנחת, הוא לא ממהר לכלום, הוא לא פוחד מכלום, הוא לא מחניף לכלום, הוא חי את החיים האמיתיים עם הקדוש ברוך הוא, ועם בני אדם. חיים אמיתיים ללא כחל וללא סרק. זה האמונה והבטחון, זה מה שרצה יעקב אבינו להראות לזרעו אחריו, כדי שבאמת לגוי גדול אשימך שם.

ויצאו ברכוש גדול, עשו אותה מצולה ומצודה, מצולה שאין בה דגים מצודה שאין בה דגן[39], כלומר הם בררו את כל ניצוצות הקדושה ששיכים לעם ישראל, לקחו את כל העושר ששיך לעם ישראל, העושר הרוחני, והביאו את זה לקב"ה לקבל תורה בהר סיני, ואח"כ לארץ ישראל, לבית הבחירה ולשכינה ששרתה בתוכו.

והשם יתברך יעזור לכל אחד ואחד מאיתנו להתחזק באמונה, בלימוד התורה, בשמירת הקדושה, ובעזרת השם נראה ישועות וברכות וגאולות, אמן כן יהי רצון.

[1] בראשית מ"ו ח'

[2] בראשית מ"ו א'

[3] שם

[4] שם ב'-ד'

[5] בשלח נ"ג ע"א

[6] שם כ"ח

[7] פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ו

[8] קידושין ל' ע"ב

[9] שם כ"ט

[10] רש"י

[11] בראשית ל"ז ל"ה

[12] בראשית רבה פ"ד ח'

[13] רש"י בראשית ל"ז ב'

[14] או"ח סי' צ"ח סעיף א' בהגהה

[15] שמות כ' י"א

[16] תהלים ט"ז ח'

[17] כלומר, יעקב לא פסק מלשוות את השכינה לנגד עיניו בבחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד"

[18] דברים ו' ד'

[19] האר"י

[20] בראשית ט"ו י"ג

[21] של יעקב אבינו

[22] בראשית מ"ה ט"ז (קֹּל בלי ואו, לרמוז על הק"ל שנה של אדם הראשון)

[23] עיין שער הפסוקים, פרשת מקץ

[24] שמות א' א'

[25] תוספתא סוטה י' ג'

[26] בראשית רבה ע"ט א'

[27] בראשית י"א ג'

[28] שמות א' י"ד

[29] שמות א' כ"ב

[30] שהיו משחיתים זרעם ארצה

[31] משלי ה' ה', וראה ב'עץ חיים' שער י"א פרק ו' מ"ת שנאמר פסוק זה על המלכות

[32] רש"י בראשית מ"א נ"ה

[33] רש"י בראשית מ"ז כ"א

[34] שער הפסוקים פרשת מקץ

[35] תהלים קט"ו ט"ז

[36] משלי ג' ו'

[37] ברכות ס"ג ע"א

[38] בראשית כ"ה ל'

[39] ברכות ט' ב'