בסיעתא דשמיא מתחילים ספר ויקרא, תורת כהנים, הנקרא גם ספר הקורבנות. הפסוק אומר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' – מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"[1]. קשה.

א. למה הפסוק אומר "אדם"? בד"כ לא מוצאים כינוי כזה. לענין הקרבנות מצאנו "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב"[2] "וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב"[3]. השם "אדם" לא מופיע, ולמה כאן בתחילת הספר מופיע השם "אדם"?

ב. "כי יקריב מכם קרבן לה'", הרי התורה אומרת שמביאים קרבנות רק מבקר וצאן, לא מביאים בני אדם, לא מצאנו שמקריבים אדם. לא מקריבים אחרים שזה "לֹא תִרְצָח"[4], ולא את עצמו שנאמר "אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ"[5], אסור לאדם לחבל בעצמו. אז למה כתוב "מכם"? אחד היה ופרסמו הכתוב – יפתח הגלעדי שהקריב את בתו. עם הארץ היה ולא הלך לשאול על נדרו[6]. אז לכאורה המילה הזו "מכם" מיותרת. אם כל המשמעות היא להקריב קרבן מבקר וצאן, אז אפשר להגיד "אדם כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", המילה "מכם" כמו מיותרת. ובתורה אין מיותר אז מה המשמעות שלה? בשביל מה היא מופיעה?

ג. שם "בהמה" כולל בקר וצאן. בקר וצאן – פרט, בהמה – כלל. אז למה התורה כופלת? או שהתורה תבחר שם כללי 'בהמה' או 'בקר וצאן' שהם פרט. למה התורה כותבת את שניהם?

יבואר הענין בהקדים. הפסוק אומר "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"[7], "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'"[8]. אדם חושב שיש איזה ענין בקורבנות. אם התורה אומרת – בודאי שיש ענין! אבל יש ענין יותר גבוה מהקורבנות. ורצה הקב"ה שמשה רבינו יסביר לעם ישראל מהו הקרבן האמיתי הרצוי לפניו. שלא יחשבו שיש חפץ לה' בזבח ועולה.

החשש הוא שיכנס האדם להרגשה של קלות ויאמר – אנחנו בני בית אצל הקב"ה. הוא כמו אבא שלנו, הנה הוא נמצא איתנו. אם כן, מה הבעיה? אני יכול להסתדר איתו תמיד. אתה אומר למישהו – למה אתה עושה ככה? אז הוא אומר לך – אל תדאג, עם הקב"ה אני אסתדר. תמיד אדם חושב שעם השם הוא יכול להסתדר. בפרט עכשיו שיש לנו קורבנות, יש בית המקדש, יש השראת השכינה, אז אדם אומר – אז מה יש אם לא שמתי לב? או לא ידעתי? או טעיתי? אני אביא כבש, איל, עגל, ויחשוב שיש לה' רצון בכך. זה פתרון של דיעבד, אבל לכתחילה השם לא חפץ בזה. מה זאת אומרת אתה לא ידעת – למה אתה לא לומד? מה זאת אומרת לא שמת לב? מה אתה בהמה שלא שמה לב? אדם! אתה אדם!

בדרך כלל, איך אנחנו מזהים אדם? אדם אומר – מה אתה חושב אני מלאך? אני סוף כל סוף בשר ודם, אני אדם. לא! אדם זה לא מלשון אֲדָמָה ולא מלשון בשר ודם, אדם זה מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן"[9] אתה יודע מי אתה? אתה יש לך נפש שהיא כוללת את כל עולם העשיה, יש לך רוח שכוללת את כל עולם היצירה, עולמות רוחניים גבוהים מעל כל החומר, אפילו יגיעו למאדים, יגיעו לגלגל השמש, אבל זה עדיין חומר. זה עדיין גלגלים של העולם החומרי, עולם הזה. [על ידי חללית] לא יכולים לנסוק לעולמות רוחניים. ואילו האדם יש לו נפש כוללת כל עולם העשיה, רוח – כל עולם היצירה, נשמה – כל עולם הבריאה, חיה – כל עולם האצילות, יחידה – א"ק, יחידו של עולם, חלק א‑לוה ממעל! תראה, אתה כל יכול! תראה מה יש בך! אדם!

לכן התורה בחרה לומר פה בהתחלה דוקא את השם "אדם". למה אדם הוא כל יכול? הרי הכל בידי שמים, למה אתה אומר שאני כל יכול? השם הוא כל יכול! – הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ביראת שמים אתה כל יכול! שום כח בעולם לא יכול למנוע ממך לעשות רצון אביך שבשמים! בזה אתה בעל הבית! למה? – יש לך נפש רוח נשמה חיה יחידה, אתה דומה לעליונים! יש בך את כל הכוחות העליונים כולל כח מהשם – חלק א‑לוה ממעל.

אז אם אתה כזה אדם, איך אתה אומר לא ידעתי, לא שמתי לב, לא הבנתי? איך אתה מדבר?! אם אתה אומר כאלו מילים, אז אתה יודע מה תביא? תביא בקר וצאן ונגמור את הענין. אתה בהמה וזה בהמה, בהמה תכפר על בהמה. אבל לא את זה אני רוצה! אומר הקב"ה למשה תגיד לבני ישראל – אני רוצה קורבנות של אדם. "אדם כי יקריב מכם", אני רוצה אותך לקורבן, תקריב את עצמך אלי. אין כזה דבר לא ידעתי – תדע!, אין דבר כזה לא שמתי לב, טעיתי.

"אדם כי יקריב מכם" ואם תאמר מאיפה בדיוק? מה לחתוך את האוזן? מאיפה אני אקריב? לחתוך את היד? – פשוט, "אדם כי יקריב מכם" התורה אומרת לנו "מן הבהמה" מן הנפש הבהמית. הבהמה לא הולכת על בקר וצאן, הולכת על אדם כי יקריב מכם מן הבהמה. כלומר גם האדם הוא בהמה, הוא בעל חי.

אומר רבינו מהרח"ו ב'שערי קדושה' שהנפש הבהמית עם היצר הרע שולטים על הגוף. ומאחר והשם ציווה את הנפש האלקית, את הנפש רוח ונשמה, ציווה אותה לקיים את המצוות בגוף – היא חייבת להקריב ולכבוש את הנפש הבהמית כדי להגיע אל הגוף.

אז אתה צריך להיות בכוננות מתמדת בכל דבר ודבר. "אדם כי יקריב מכם" – העולם והחיים דורשים קורבנות יום יומיים, רגע רגע, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ"[10], אדם נבחן רגע רגע איך הוא מקריב את הנפש הבהמית ולא יגיד לא שמתי לב, לא ידעתי. פה עצלות תופסת את האדם, פה כעס, פה גאוה. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" כלומר אתה צריך להקריב קורבנות "מן הבהמה" מהנפש הבהמית שלך כדי לעמוד תמיד במבחן, להשליט את הנפש האלקית על הגוף לעשות רצון השם.

[1] ויקרא א' ב'

[2] ויקרא ב' א'

[3] ויקרא כ"ב כ"א

[4] שמות כ' י"ב

[5] בראשית ט' ה'

[6] תנחומא בחוקותי ה'

[7] שמואל א' ט"ו כ"ב

[8] ישעיהו א' י"א

[9] ישעיהו י"ד י"ד

[10] איוב ז' י"ח