פרשת קדושים - קדש עצמך

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"[1]. הרמב"ן שואל, לא מובנת המצווה הזו של קדושים, הרי רש"י אומר, שכל קדושה היא שייכת לאיפה שיש גדר ערווה – שם יש גדר קדושה. אז כבר הצטווינו על כל העריות שהם אסורות, אז אנחנו כבר קדושים, מה יש לעשות עוד קדושים? מה יש בקדושים תהיו?

אז אומר הרמב"ן, אחרי שהתורה פירטה את כל דיני הקדושה, גם בעריות גם במאכלות האסורות, זה תאכלו, וזה לא תאכלו, באה התורה ונתנה צד אחד של עשה על כל קדושת החיים, למה? שיכול להיות, שאתה תקיים את כל מה שהתורה אמרה ועדיין אתה בגדר 'נבל ברשות התורה', לכן באה התורה ואמרה "קדושים תהיו" – קדש עצמך במותר לך[2].

אתה יכול להגיד מה עשיתי? זה – מותר, זה – כשר, זה – למהדרין, נו, מה עוד אני צריך לעשות? – יש עוד מה לעשות! כל העניינים המותרים בעולם, אם אתה מקדש את עצמך בהם – עשית אותם מצווה, ואם אתה מטמא את עצמך בהם – עשית בהם עבירה, אפילו שהם לא עבירה מפורשת. שלא יהיה אדם 'נבל ברשות התורה'. התורה אסרה יין נסך והתירה יין רגיל, אז אדם ישתה כל יום בקבוק יין… על זה התכוונה התורה לומר קדש עצמך במותר לך.

בפורים אם אתה רוצה לשתות – יש ענין מיוחד של משתה ושמחה. בחגים צריך לשתות רביעית יין בקידוש, בארבע כוסות, יש לזה טעם. אבל בשאר הימים אתה צריך לקדש עצמך. אם אדם למשל נכנס לו איזה עצבות מאיזה ענין שקרה לו, הוא רוצה לשמוח, אומר טוב, כתוב "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ"[3], אז אני אקח יין ישמח לבב אנוש, הוא לוקח את זה לשם שמים, כדי לשמח את עצמו, אוהו! – קדש עצמך במותר. תלוי איך לוקחים את העניין. אבל אם "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ – נִפְרָד"[4].

אותו דבר, התורה אמרה אם אדם מקדש אישה בחופה וקידושין – היא מותרת לו, אבל אם אדם יקדש עשר נשים, או אפילו באשתו אחת, כמו שאמרו חכמים שלא יהיו תלמידי חכמים מְצוּיִין אצל נשותיהן כתרנגולין[5], אומרים לו – קדש עצמך במותר לך! כלומר, גם בדברים המותרים, המטרה היא לא להיות נבל עם תעודה, העיקר שלא תפסו אותך. המטרה היא לקדש את עצמך, קדש עצמך במותר לך.

אז רואים איפה נמצאת העבודה של הקדושה. איפה בכלל העבודה של האדם? היא נמצאת דווקא בחומר, איפה שאין איסור והיתר, אתה הופך את זה לקדושה, אתה הופך את זה למצווה.

אז מילא יובן גם העבודה שלנו בספירת העומר. הפסוק אומר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"[6]. הפסוק קושר את ספירת השבועות לקורבן העומר שהוא שעורים, שזה מאכל בהמה – "מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה", ואילו בספירת הימים כתוב בהם "תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'", זה קרבן שתי לחם שהוא חיטים שזה מאכל אדם, מצווה מאוד מיוחדת.

האם יש לקורבן שתי הלחם קשר לעניין קורבן העומר? רואים שקרבן שעורים זה מאכל בהמה. מנחה חדשה, לחם חטים – זה מאכל אדם. כלומר אומרים לנו תראו, הקב"ה נתן תורה בעולם הזה בגוף, אבל תדע לך, אתה לא יכול לקחת את התורה ולהשאר בהמה, אתה חייב לעדן את הגוף שלך, אתה חייב להפוך אותו מבהמה לאדם.

הגמרא אומרת, מצוה לממני שבועי ומצווה לממני יומי[7]. זה התקופה הזו של ספירת העומר, שאדם כאילו לוקח את כל המידות, שהם שבע מידות והם שבעה שבועות שזה הטבע. לכן השבע שבועות דווקא מתאים, אין להוסיף עליהם, שבע זה הטבע שנכלל בתוך השבע, זה קשור לקורבן קציר העומר, ולאחר מכן תספרו חמישים יום.

שואלת הגמרא, והרי אנחנו סופרים רק ארבעים ותשעה יום[8], איפה החמישים יום? אז אומרים שזה כמו במלקות, "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ"[9] – חסר אחד, איפה שכתוב ארבעים – מכים באמת שלושים ותשע[10]. הגעת לחמישים – כאילו ספרת חמישים. אבל יש פה עומק – תספרו חמישים יום, הכוונה שעל ידי ספירת הימים אתה מגיע למעלה מן הטבע, כמו "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"[11]. כמו ששמונה מעיד על 'מעל לטבע', גם החמישים מעידים על 'מעל לטבע'. לדוגמה, ידוע שחמישים שערי בינה זה מעל לטבע. בני ישראל ירדו במצרים למ"ט שערי טומאה ולא לשער החמישים. היובל, יש שבע שמיטות, והיובל זה למעלה מהשמיטות, זה בחינת עולם הבא, כולם משתחררים, כל העבדים, זה בחינה רוחנית גבוהה מאוד, למעלה מן הטבע.

זו הכוונה – שאם אתה תעבוד על המידות שלך, ותקח את כל השבע ותפרט אותם לימים, ותתקן אותם, ותהפוך את עצמך מבהמה לאדם, אז "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'"[12] – ביום החמישים אתה תקבל תורה ותהיה רוחני. בהשלמה הזו של מתן תורה ביום החמישים, יתהפך אצלך הכל.

אז בעצם אם אדם מתבונן הוא רואה שהעבודה שלנו בליל הסדר זה לקבל. ליל הסדר, אומר בעל ה'תורת חכם' רבי חיים דלרוזה, זה בחינת 'עיבור', ספירת העומר זה בחינת 'יניקה', שבועות זה בחינת 'גדלות'. איך זה שאנחנו אומרים שליל הסדר הוא בחינת 'עיבור'? היה עיבור, אבל הכוונה שבפסח זה ה'לידה'. ה'לידה' זה הכל בבת אחת, כל זמן שלא נולד כלום, אולי רואים איזה בטן קצת מלאה, אבל לא רואים ולד, לא רואים יצירה, אבל הלידה מביאה משהו חדש לעולם. כלומר, בליל הסדר נולד משהו בנשמות של עם ישראל, וזה הכל מהשמים, וזה בבת אחת, הגדלות באה בבת אחת, אז זה לא עבודה שלך, אולי אתה מקבל את הולד, זה הכל. אבל העבודה שלנו – זה לקבל.

שבועות – אוהו, איזו מתנה. זה אפילו יותר גדול מליל הסדר. זה גדלות מיוחדת. שער הנו"ן, זה יום החמישים. ביום החמישים מקבלים מתנה גדולה מאת השם, השם נתן תורה לעם ישראל.

פסח זה מתנה ושבועות זה מתנה, אז מה נשאר? אז איפה העבודה בשביל המתנות האלה? העבודה – זה ספירת העומר. השם יודע שאנחנו בני אדם, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בבת אחת, אנחנו צריכים שיתנו לנו עבודה קטנה, מחר עוד עבודה קטנה. יש לי כמה תלמידים שאני מבחין בהם, שהם לא יכולים יום יום לבוא ללמוד. הוא איש מבצעים. אם תגיד לו שיש היום מבצע כזה וכזה, הוא יבוא. השבוע הזה אנחנו עושים זה וזה, הוא יבוא. אבל עבודה יומיומית זה קשה לו. אבל זה מה שנדרש מהאדם. אדם לוקח את עצמו, "וספרתם לכם" – לעצמכם, ספירה פרטית, ביננו ובין הקב"ה. לקחת את הבהמה ולהפוך אותה לאדם. לעדן כמה שאפשר. פחות לכעוס, פחות גאווה, פחות תאווה, פחות עצלות, לעבוד על מידת החסד, מידת הגבורה, לכבוש, להתגבר. השבוע הזה שכולו התחזקות ביראת שמים[13], לכבוש את היצר, לכבוש את המידות הרעות.

אז נמצא שעיקר העבודה זה ספירת העומר, השאר זה הקב"ה עושה. פה, בפסח, הוא נתן לך נקודת התחלה, ובסוף, בשבועות, הוא נותן לך שכר חלף העבודה שעבדת. אבל הכל בהתאם לעבודה של ספירת העומר.

וספירת העומר זה לא 'עוד מצווה' – כלומר, יש תרי"ג מצוות ואז יש לנו גם מצוות ספירת העומר. רואים אפילו מהפשט של המצווה שהיא לא מצווה כמו כל המצוות. באף מצווה לא נאמר "תמימות", רק במצוות ספירת העומר. בכל המצוות יש לנו כלל של 'זריזים מקדימים למצוות'[14], אבל פה בספירת העומר צריך שאתה תגיש לקב"ה ספירה של יום שלם. אם אתה מאחר את הספירה בעוד חצי שעה, בעוד שעה, זה לא "תמימות"[15], גם לפי הפשט פגמת, כל שכן לפי הקבלה כמה זה חמור!

לפי הקבלה, בעצם, ספירת העומר זה לא עוד מצווה, אלא זה המצווה שמאירה וסופרת, לשון 'ספיר' ויהלום, סופרת ומאירה לכל העשרים וארבע שעות. כל העשרים וארבע שעות עומדים בכוננות לקבל את האור מספירת העומר. מה שאנחנו מכוונים כוונות האר"י והרש"ש בשחרית, או בטלית, בתפילין, במנחה – בימי ספירת העומר אתה לא צריך לכוון, כוונת כבר! בספירת העומר עשית את כל הכוונות, מה אתה צריך, הכל מכוון כבר, זהו, מספיק. כלומר, לא שלא מכוונים בספירת העומר כוונות האר"י והרש"ש על שאר המצוות בגלל שבספירת העומר אין כוונות. יש. כל הכוונות של העשרים וארבע שעות של כל המצוות נמצאות בספירת העומר. נו, אז איך אתה יכול להתיחס למצווה זו כמו 'עוד מצווה' ולספור בשעה עשר, אחת עשרה, מתי שאתה רוצה?

בימים האלה צריך להיות רציני, לעזוב את הכל ולספור בזמן, זה לא מצווה פשוטה זה מצווה שמשפיעה על הכל. צריך לתפוס, לתפוס היטב.

אני נהנה תמיד להזכיר מה שרבי נחמן מברסלב אומר, אני חושב שהוא אומר את זה ב'ספר המידות'. הוא אומר שאפילו עצי היער סופרים ספירת העומר. כל הבריאה מושפעת מספירת העומר. הוא אומר שאם אדם היה יכול לראות, הוא היה רואה את הספירה מונחת בכל הבריאה. כלומר המצווה הזו יש בה השפעה לכל האדם ולכל הבריאה.

[1] ויקרא י"ט ב'

[2] יבמות כ' ע"א

[3] תהלים כ"ד ט"ו

[4] משלי י"ח א'

[5] ברכות כ"ב ע"א

[6] ויקרא כ"ג ט"ו-ט"ז

[7] חגיגה י"ז ע"ב

[8] מנחות ס"ה ע"ב: "כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה, הא כיצד?"

[9] דברים כ"ה ג'

[10] משנה מכות ג' י"א: "מניין שהוא סמוך לארבעים"

[11] ויקרא י"ב ג'

[12] תהלים ל"ו ז'

[13] השיחה נמסרה בשבוע שני לעומר שהוא כנגד מידת הגבורה

[14] כלומר אם אתה רוצה להקרא זריז אז תקדים לקיים את המצוה, אבל אם לא תקדים אז לא תקרא זריז, אבל את המצווה קיימת

[15] הרמב"ם בפירוש המשניות, מנחות פ"י מ"א: "ולא תהיינה תמימות אלא אם יתחיל לספור מתחילת הלילה…"