להלן קטע מתומלל מתוך השיעור מתשע"א
(בערך מדקה 1:20:40) -
הכרפס מאד מאד חשוב. לאין ערוך. אני הייתי אומר שהוא הכי חשוב מכל הסדר. איך? זה רק אמרה מוסרית ככה. כלומר, זה נכון שהכוסות הם חשובים מאד והכזייתות חשובים מאד, אבל זה פעולות שהמאציל פועל. אבל מה אתה, מה אתה עושה עם כל הדברים האלה? אתה אדם קטן, איפה הקטנות? – הקטנות נמצאת בכרפס. אתה ממשיך בכרפס את כל הקטנות (קטנות א'). הרי אמרנו שקטנות, הקב"ה לא המשיך אותה, בשביל להוציא את ב"י ממצרים, נכון? בליל הסדר כשיצאו אבותינו ממצרים, הוא יבש אותם (את הקליפות) – לא המשיך את הקטנות. ישר גדלות א', קטנות וגדלות ב'. אבל פה בליל הסדר הקב"ה אומר – אני רוצה שתמשיכו את הקטנות, תאכלו כרפס, תמשיכו את הקטנות.
מדוע? דבר ראשון – זה לא משפיע. הרב (האר"י) אומר, הם (הקליפות) לא יינקו עכשיו (מהקדושה). אחרי שדחיתי אותם והרחקתי אותם הם לא יכולים להגיע לכאן. יש לי פה גדלות, גדלות ב' מצד "קדש", קדש ורחץ כרפס, אז אין לי חשש שהם יינקו.
ואני אומר בעבודת האדם מה הענין? אני נתתי לזה משל, אני רואה את זה יום יום. לפעמים אתה לא מבין בן אדם – איך הוא עושה שטויות כאלה. כשהוא היה איתך, לקחת אותו נניח לקברות צדיקים, פששש איזה התלהבות! אתה אומר – איזה צדיק! פתאום מספרים עליו שהוא עשה ככה והוא עשה ככה, אתה לא מבין מה קרה.
הוא לא הצליח בגדלות שלו לקחת את הקטנות ולמתק אותה! הגדלות באה ועברה והוא נשאר אותו קטן, הוא נשאר אותו בן אדם, זה מה שהוא. צריך שבשעת הגדלות שהאדם נמצא בה – לקחת את הקטנות ולמעוך אותה, למתק אותה. זה הכרפס עושה. אני מנצל את הגדלות של "קדש" ומכניס את הכרפס בשביל למתק אותו. זה היציאה ממצרים.
בשבילנו זה העבודה – להחדיר בלבנו את המציאות של הגדלות שתהיה קבועה בנו. שלא נחזור לקטנות.