פרשת ויקהל - תיקון הדעת

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[1]. כתב רבינו האר"י ז"ל בספר הליקוטים, שמשה רבינו ע"ה היה בבחינת יסוד דאבא [שנמצא בתוך דעת דז"א] וגם דור המדבר היו באותה בחינה עצמה, ולפי שעשו את העגל פוצצו את הדעת שלהם. אוי לנו מיום הדין, מה שאדם יכול לעשות בחטא אחד. אדם בונה ובונה ואת הקצת שבונה, חטא אחד יכול להרוס הכל. חטא אחד זה כמו פגז, כמו רימון, בחטא אחד מפוצץ את הכל. לפיכך הוצרך משה לתקן להם את הדבר, להקהיל את כולם – אנשים נשים וטף. שהרי פרשה זו נאמרה בהקהל למחרת יוה"כ, כשירד בפעם השניה לאחר ארבעים יום וארבעים לילה, ומשה רבינו אסף אותם להחזיר אותם לשורשם. איך מחזירים אותם לשורשם? – כיון שמשה רבינו היה מבחינת יסוד אבא, אסף אותם אליו שיהיו נכללים בו, דהיינו שכל ענין ההקהל הוא להקהיל אותם אליו ולהחזיר בהם את אור הקדושה, וזה שאמר את כל עדת, "עדת" אותיות "דעת". והנה "ערב רב", שהם אלה שעשו את העגל עולים ג"כ גימטריה "דעת", לפי שגם הם היו מבחינה של דעת, – סיגים של הדעת.

ממשיך הרב [האר"י], – ולפי שהם חטאו בהקהל, שהרי האספסוף האלה נקהלו על אהרון ואמרו לו "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"[2], כלומר באו בהפגנה, שנאמר "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן"[3], לכן הוצרך משה לתקן אותם ב"הקהל", ולפי שהם חטאו ב"אלה" ואמרו "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל"[4], כשבא משה לתקנם אמר להם "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם"[5]. ולפי שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, הוצרך לתקן בהם שני דברים שהם שקולים ככל התורה כולה – שבת, [מיד אחרי ההקהל נאמר הענין של ששת ימים תעשה מלאכה], ומשכן, [כלומר הזהירם על מלאכת המשכן ועל ענין השבת דהיינו אפי' במלאכת המשכן היזהרו בקדושת השבת], ואמר "תֵּעָשֶׂה" ולא אמר "תַּעֲשֶׂה", לרמוז תֵּעָשֶׂה מעצמה, כי מלאכת המשכן – ה' עושה את הכל ואתה רק נראה כעושה שנאמר "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ – אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה"[6], כאילו נבנה מאליו. ובזה ביום השביעי – אפילו הכי שאתם עוסקים בכזו מלאכה חשובה, מלאכת המשכן – שבת קודש! כיון שאתם מתקדשים בימי החול מקדושת המשכן, ובימי השבת מקדושת השבת – יהיה לכם תיקון בשני הדברים האלה.

ונראה שהדברים האלה של תיקון הדעת לא נאמרו רק בימי משה רבינו אלא בכל דור ודור עשה לך רב, שהרי הרב הזה היה לו ג"כ רב, והרב יתקן לך את הדעת, שאת הדעת ניתן לתקן ע"י דעת מתוקן, ואם אדם לא מוצא לו רב – יתחבר לחברה של צדיקים חברה של תלמידי חכמים וע"י ההתחברות ניתן לקיים את כל מה שאינו יכול לקיים לבד, וזה מה שאומר להם משה רבינו זה הדבר [שאני מקהיל אותכם יחד] תעשו, אדם ניתקן ע"י הדעת של השני. לכ"א יש בחינה שבה הוא מתוקן, ועי"ז ניתקן חברו ממנו וזהו שנאמר "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד"[7].

ועל ענין הדעת אומרים חז"ל דעת חסרת מה קנית[8], והביאור בזה כי ספירת הדעת היא הספירה הכי חשובה שהרי העשר ספירות הם כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, ואם נמנה את הדעת בכלל הספירות יצא לנו אחת עשרה ספירות, והרי ידוע שאין יותר מעשר ספירות.

אלא הביאור בזה דהנה הג' ראשונות נקראים ג"ר, בחינת ראש, והשבע תחתונות נקראים ז"ת, בחינת גוף. והרי הגוף נצרך לראש, שגוף בלי ראש אינו שווה, וראש בלי גוף גם אינו שווה, וצריך חיבור בין הראש לבין הגוף, ומי מחבר את הראש והגוף? – הדעת, שהדעת הוא כולל כל הספירות כולם, שהרי הוא סיכום של הכתר חכמה בינה, שדעת הוא קו הכתר, והוא בחינת חיצוניות הכתר, ויש בו חמישה חסדים בחינת אבא, ויש בו חמש גבורות בחינה של אימא, ונמצא שדעת הוא כולל את ספירות כתר חכמה בינה, והיינו דעת העליון שהוא חיבור של כל הראש כולו, ומאותו הדעת כביכול הו"ק שלו יוצאים ומתפשטים ומחברים את כל הגוף, הוי אומר דעת קנית מה חסרת, נכון דעת הוא לא ספירה, אבל הוא הספירה שמסבירה את כל הספירות ואת כל ההתפשטות ומחברת את כל הספירות כולם, וזה הדבר שהוא התיקון העיקרי של האדם לתקן את הדעת.

ואם נרצה להבין קצת מה המשמעות של הדעת, ככל שאדם מבין את התורה, מבין את החיים, מבין את התכלית, למה הוא בא לעולם, כך כל האיברים שלו הם בכוננות ובהכנה גדולה מאד לעשות ולהתחבר למה שהוא לומד. הדעת יש לו ב' תפקידים א. להבין למה באת לעולם, הדעת ברורה לך מה אתה צריך לעשות, ב. להתחבר לגוף איך להתחבר למה שלמדת.

כ"א יש לו דברים שהוא יודע יותר ממה שהוא עושה בבחינת שחכמתו מרובה ממעשיו[9] הוא לא מתחבר למה שהוא למד, וזה היפך הדור הקודם. אנשים של פעם נהגו בתמימות, מה שהיו שומעים מיד היו עושים – מעשיהם מרובים מחכמתם. הגמרא מספרת שאחד בא בשביעית לשאול את רבו האם מותר לו לתת לפועלים שלו לאכול זיתים ממטעיו בשכר עבודתם. אמר לו שזה אסור. הרב לא הספיק לגמור לדבר עימו וכבר הלך אותו אחד לעצור מיד את הפועלים ושוב חזר כדי לשאול באיזה איך לנהוג באופן המותר[10]. כלומר לא היה להם המדרש לחוד והמעשה לחוד, אלא כל מה שלומד מתחבר עם זה לקיים זאת למעשה.

דעת – היינו ההשקפה האמיתית, כלומר הראיה האמיתית של החיים, וכמו שכתוב בפסוק "אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה', וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם"[11] "נראה" אותיות "אהרן" כלומר העננים הביאו את עם ישראל שהיו בתוך העננים לראיה שמימית לראיה רוחנית, ראיה של עין בעין, ראיה ברורה.

ככל שאדם מחדד את הידיעה למה בא לעולם, מה זה עולם הזה, מה זה תורה, מה זה הקב"ה, מה עלינו לעשות, איך עלינו לעשות, הוא מבין את הדברים ועושה את זה בשמחה, הוא לא כופה את עצמו, הוא מבין! יש לו דעת! דעת קנית – מה חסרת. אולם כשלא ברורים לו הדברים, אז אפילו כשהוא עושה – הוא כמו כופה את עצמו, יום אחד הוא כופה את היצר – יומיים היצר כופה אותו. הרמב"ם אומר[12] במקום החכמה – לא תשרה התאוה. "במקום החכמה" – זה הדעת.

היום אין לנו דעת, למה? אדם רואה ראיה כזו, שומע שמועה כזו, קורא דבר כזה, וזה מרחיק אותו מראיה רוחנית. לפעמים אתה רואה אדם [לאו דווקא שאינו בן תורה אלא אפי' בקרב בני התורה] עם הנהגה כזו שיכולה לפוצץ לך את הדעת איך הוא עושה כזה דבר?! אבל לאט לאט הוא מתקרב לדבר, וזה מחליש אצלו את הענין של הדעת, של הראיה הברורה והאמיתית. אולם עבודת האדם היא להתחבר לדעת, לנקיי הדעת שבירושלים, בבחינת ראה מעשה ונזכר הלכה.

דרך משל, אם אדם היה במחיצת החזו"א כמה דקות היה מקבל עוצמה של דעת, דבר שהיה מחזק אצלו את ההשקפה, ומהביל עליו את העוה"ז, והיה מרגיש במוחש מה תכלית הבריאה. וכשהיה זוכה לזה – זה היה מחזק אצלו את הידיעה שכל מעשה קטן זוכה לנצח נצחים ואז היה עושה את הכל בשמחה וברצון. אך אם האדם לא יודע – לפעמים יעשה לפעמים לא יעשה.

וזה מה שבא משה רבינו ללמד א. להתחבר לצדיק, ב. ואם אין לך אפשרות להתחבר לצדיק שהוא בבחינת דעת, אז תתחבר לחברה של עובדי ה', [היום כולם למדו את השיטה של ההתחברות, שיטה שחידש אותה הבעש"ט התאספות והתחברות בסעודה שלישית ועוד, עד כדי כך שהיום כבר גם גדולי ראשי הישיבות הליטאיות למדו את השיטה הזו של ההתחברות, ישיבה בצוותא, שעי"ז מתחזקים ומתחברים ומתחזקים אחד מן השני] וכשהוא מחובר לאנשים עובדי ה' ויראי ה' יש בזה תועלת עצומה, וזהו מה שבא ללמד אותנו משה רבינו בפרשה זו, וה' יערה עלינו רוח ממרום ונזכה לדעת שלימה במהרה אמן.

[1] שמות ל"ה א'

[2] שמות ל"ב א'

[3] שם

[4] שם ד'

[5] שמות ל"ה א'

[6] מלכים א' ו'

[7] קהלת ד' ט'

[8] קהלת רבה ז'

[9] אבות ג' י"ב

[10] סוכה מ"ד ע"ב

[11] במדבר י"ד י"ד

[12] הל' איסורי ביאה כ"ב א: "יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה"